מה שיש להגיד על עריכה

יש הרבה מה להגיד על עריכה, אותו תחום שהוא לכאורה בגדר טכנאות אפורה.
העריכה מנהלת דיאלוג עם הטקסט, ולא עם הכותב שלו.
היא יכולה להיות יצירת אמנות בפני עצמה. למעשה מעורב בה מעשה היצירה.
העריכה היא לא מה שמתווסף אל הטקסט אלא מה שנגרע ממנו.
היא המחנכת את הכותב, המרסנת את הטקסט, ועל כן היא עצמה נותרת חופשייה.
כותב טוב צריך מיומנות. עורך טוב צריך גאונות.
וזה מה שיש להגיד על עריכה.
מודעות פרסומת

על התקופה

נדמה שהמאה ה-21 הגיעה לרוויה בתחומי היצירה. אם זה במוזיקה, בכתיבה, בציור… יש לנו הרבה מכל סוג בימינו, לא עוד מעמד מצומצם של "אמנים" מומחים. כיום הכתיבה קלה יותר: אין צורך להיסחב עם מחברת או מכונת כתיבה ואפשר תמיד למחוק את הטעויות. זו שאלה שעניינה אותי: כמה מהכותבים של ימינו היו ממשיכים לכתוב אם לא הייתה להם נוחות מחשב? אלא היו צריכים אינספור מחברות לקשקש בהן את הרעיונות שלהם. כאן יש גבול ליכולת המחיקה, המחברות הולכות ומצטברות ואיתן גם המשקל. בדקתי את זה. אני מאמין שרוב הכותבים שאנחנו רואים היום ברשת, היו נכנעים אם היו נאלצים להסתפק בדף ועט.
נדמה שה"אמנות" שלנו הפכה קלה מדי: קל לחבר מילים למשפטים, קל לצייר באמצעים אלקטרוניים, קל לצלם בפלאפון, קל אפילו ללמוד לנגן. התהליך הארוך של התמקצעות ושנים רבות של למידה, התחלף כמו האוכל והזוגיות שלנו בתרבות האינסטנט ובמחשבה שכל אחד יכול לעשות הכל. יש דברים מעניינים בתחושה הזו ויש בה דברים מפחידים.

מה ערך לדבר, שכל אחד יכול לייצרו? אם אנחנו מקבלים את התאוריה שכל אחד יכול לעסוק ב"אמנות", הרי שהיא מפסיקה להתקיים. היצירה הופכת לתחביב של בזבוז הזמן הפנוי, שמצוי לנו היום בשפע. כלומר לא רק שהיכולת ליצור הפכה מונגשת, היא הפכה גם מקובלת חברתית. אלא שכאמור, זה משפיע באופן מובהק על ערכה. בעולם שבו היה ספר אחד, אותו ספר היה הופך ליקר המציאות. הכותב שלו היה הופך לאדם מבוקש ומשלח ידו זוכה להערכה. בעולם שבו כל אחד יכול לכתוב ספר ולפרסם אותו, וההיצע גדול כל כך, יורד ערכה של המלאכה הספרותית. לפעמים אני חושב שיש בעולם יותר סופרים מבני אדם…

אלה העובדות ואין בהן שום דבר שעלול לעניין, בטעות, את ציבור הצרכנים. כלומר אלא אם יש חובב של "אמנות" כזו שבאמת סובל מן השפע, ואני מאמין שיש לפחות כמה כאלה. ודאי שעד עכשיו לא עניינתי גם את היוצרים עצמם: כל אחד מהם רואה ביצירה שלו כלי לביטוי עצמי שהוא לא יכול בלעדיו… אם כי אף אחד מהם לא מוכן לנסות. אלא שיש אולי זן של אנשים שאפשר לדבר אליו בנושא הזה. אלה האנשים שלא יוצרים למען התווית, גם לא למען הקהל. הם מכירים טוב יותר את התחום שלהם ואת מקומם בו. הם יודעים מה היה לפניהם, אם זה בעולם השירה, הציור או התיאטרון. הם שקועים בנושא לחלוטין, מתוך עניין כנה.
בכל מקרה, מה שדרושה לנו היא ריאקציה. "בכל אמנות צריכה להיות גם אוּמנות", אמרה לי ציירת אחת פעם. זה מוטו שהתיישב בראש שלי ולא יצא ממנו. אוּמנות, כלומר פסגת המלאכה, היא מה שמפריד בין האמן המקצועי לבין המתחזה לו. אוּמנות היא השקעת שעות רבות בליטוש מיומנות, הן על ידי יצירה מעשית והן על ידי קריאה ולימוד. היא לימוד התאוריה שמאחורי המקצוע. היא חיבור אידיאולוגיה  יצירתית שתלווה אותו. ואת זה, לא כל אחד מסוגל לעשות.

הריאקציה לא תבוא מן הקהל ולא מאלה שמשתדלים לשעשע אותו, ואת עצמם. היא תבוא רק מבעלי היכולת שיזנחו רעיונות של המאה ה-20 המאוחרת ושל תחילת המאה ה-21. רעיונות בדבר ה"אמנות" המהירה שאין לה חוקים, מגבלות, שמתאימה לכל צרכן. זה לא אומר שאנחנו צריכים חוקים כקבוצה או כמעמד, מספיק שיימצא כל אחד את החוקים שלו עצמו, בהתבסס על מסורת והיסטוריה. אלה בעלי היכולת שמוכנים לבצע את קפיצת האמונה בלי לדעת מה מחכה בצד השני: אולי ייאלצו לנטוש לגמרי את עיסוקם היצירתי ולהפוך, השם ישמור, לבני אדם מן השורה. ההתמקצעות יוצרת סינון. הסינון מפחית את הכמות. הפחתת הכמות מעלה את הערך. וערך, הוא בדיוק מה שחסר ל"אמנות" הזבל של ימינו. הריאקציה מתבקשת.

טיהור באש

אני חושב על כל הילדים שאיבדו את הזכרונות שלהם באש גדולה
ועכשיו הם צריכים להתחיל הכל מחדש כאילו רק בקעו מרחם
ולהסתמך על המוח ההפכפך שלהם ועל סיפורי ההורים
הם יצטרכו לפתח את היכולת לספר סיפורים במקום להראות חפצים
ותמונות מתקופות שהם כבר שכחו

 יש לי נטייה לאגור חפצים ולרצות להיפטר מהם
פעם זו גוברת ופעם זו
ובעיקר גוברת המחשבה על טיהור באש של חיי הקודמים
של מזכרות שלא אחזור אליהן ושל הוכחות
לכל ההישגים שלי ולכל הרגעים העגומים 

עבורי זה לשרוף כדי להתחיל מחדש
מיומנות שהילדים האלה יצטרכו עוד ללמוד

כ"ז בחשוון תשע"ז

זוג שפתיים באדום

העולם בוער ואת מורחת זוג שפתיים באדום
והעשן מלכלך את השמיים בגוונים צהובים
ההרים הירוקים של חיפה בוערים מאחורינו
והכביש גולש למטה ונמתח בלי סוף 

הברחתי אותך עם דמעות עשן בעיניים
באוטו חצי גנוב שהסתובב בכל חיפה
חבוט וחסר מטרה ומכוסה באפר שצנח כמו
נוצות לקנה הנשימה שלי מול המחסום המשטרתי

כל היום הזה הפך לסופה יבשה סוערת של
תיקים ונסיעות בין צווחות הסירנה
שכמו מושכות אל תוך האש המרסקת
בניינים ומפזרת עשן אל העיניים שלך המאופרות 

ועדיין את השיער שלך מכסה מטפחת מרוקאית
כאילו הדרך שוב חטפה אותך באמצע החיים
את צוחקת כמו ילדה והמכונית שורפת דלק
והמנוע מסתובב כמו השמש ומחזיק אותנו יציבים

ארץ עולה בלהבות כתומות ואת לא מתכלה

כ"ו בחשוון תשע"ז

כשבירה מחליפה את ארוחת הבוקר

אתה מפסיק לשתות כשבירה מחליפה את ארוחת הבוקר
אתה מפסיק לשתות כשבירה מחליפה את ארוחת הערב
אתה מפסיק לשתות כשאתה חושב על בירה בזמן העבודה
ורק רוצה ללכת הביתה
אתה מפסיק לשתות כשאתה חייב תמיד לשתות יותר מכולם
אתה מפסיק לשתות כשזה עוזר לך להירדם
אתה מפסיק לשתות כשזה עוזר לך לדבר
בעיקר עם בחורות שבלי בקבוק אתה לא יודע איך לנשק אותן
אתה מפסיק לשתות כשזה נותן לך השראה
ואתה לא יכול לכתוב בלי לשתות
אתה מפסיק לשתות כל עוד זה לא מאוחר מדי

ט' בחשוון תשע"ז

מה שיש לי

לפעמים יש לי חזיונות
לפעמים לא
לפעמים אני מנסה בכוח
לפעמים אני מנסה בכל כוחי שלא
לפעמים זה יוצא
לפעמים זה נכנס
לפעמים זה חוזר
לפעמים זה גס
לפעמים בשורות ארוכות
לפעמים במילים שבורות
לפעמים נדמה לי שיש לי סגנון
לפעמים אני מעתיק בלי בושה
לפעמים מאלה שמתו
לפעמים מאלה שחיים
לפעמים יש לי חוש קצב
לפעמים אני מדבר לעצמי
לפעמים מילים באות
לפעמים הן ריקות מתוכן
לפעמים אני מקבל חזיונות
לפעמים זה רק כדי למצוא חן
לפעמים כי אין לי ברירה
לפעמים דווקא בגלל שיש לי
לפעמים כותב למגירה
לפעמים מוכר את מה שיש לי

י' בתשרי תשע"ו

שתזדיין סוריה

שֶׁתִּזְדַיֵּן סוּרְיָה
שֶׁתֵּלֵךְ לַעֲזָאזֵל
עִם כָּל הַמִּתְחַסְדִּים הַבֵּינְלְאוּמִיִים שֶׁמְּצַקְצְקִים בִּלְשׁוֹנָם
וְכָל הָאוֹבָּמוֹת וְהָאֵירוֹפִּים
וְכָל הַגְּבָרִים הָאֵלֶּה
אֵיפֹה הַגְּבָרִים שֶׁלָּךְ סוּרְיָה
שֶׁבָּרְחוּ אֶל בַּתֵּי הַקָּפֶה שֶׁל הַסֵּן
בִּמְקוֹם לְהַקִּיז אֶת דָּמָם אֶל חוֹם אַדְמַתֶּךְ
שֶׁיִּזְדַיֵּן אַסַד וְיִזְדַיְּנוּ הָעֲרָבִים וְיִזְדַיֵּן הַמַּעֲרָב
וְהַיְּלָדִים

מַה יַעֲשׂוּ הַיְּלָדִים
שֶׁמִּבְּלִי לְהִזְדַיֵּן יִפְּלוּ גַּם הֵם
אֶל חוֹלוֹת יוֹם הַזִּכָּרוֹן
וִיחַפְּשׂוּ אֶת הָעוֹלָם שֶׁהִבְטִיחַ לָהֶם
אֱלֹהִים

ד' בסיוון תשע"ו