מחשבה לרגע

קל יותר לכתוב בסביבה דוברת שפה זרה. לאו דווקא בגלל המבוכה, אלא בגלל האינטימיות שבין כותב לעט, השוררת אך ורק בין אדם זר שנמצא לבדו עם דף נייר. כלומר יש בפעולת הכתיבה, שהיא מעצמה פעולה טמאה ועוד נרחיב על כך אחר כך, יש בה גם מן האינטימיות השקטה. אפילו אפוס, דרושה שתיקה שמקורה בזרות מסוימת, כדי לחברו.

על השפה

כשאנחנו לומדים שפה אנחנו מתחילים ללמוד קודם כל את החוקים שלה: הטיית פעלים, סדר המילים במשפט, אוצר מילים. אבל את שפת האם שלנו אנחנו לומדים ללא החוקים האלה. יותר מכך: האנשים הראשונית שדיברו בשפה כלשהי, עברית למשל, לא בנו אותה מתוך חוקים קיימים. הם קודם כל דיברו ורק אחר כך ניסחו את החוקים. החוקים היו שם. הם לא המצאה. אבל בדיוק כמו עם החוקים של ניוטון, מישהו רק היה צריך לנסח. אם כי, בניגוד למקרה ניוטון, חוקי השפה לא קבועים כמו חוקי הפיזיקה.
זה מצחיק, כי זה אומר שאנחנו קודם מדברים ורק אחר כך לומדים את החוקים שעל פיהם אנחנו מדברים. להבדיל מנגינה למשל ששם קודם אתה אמור ללמוד תווים ואז להלחין יצירה ולנגן אותה. למרות שיש יוצאי דופן כמובן.

כשלומדים שפה חדשה יש שתי אפשרויות לעשות את זה: האחת היא תיאורטית וכוללת שינון חוקים והטיות. האחרת היא ללמוד משפטים כפי שהם גם אם אנחנו לא יודעים למה הם כאלה. למשל, ללמוד את משמעות הביטוי "אני רוצה" בלי ללמוד להטות את הפועל "לרצות". מצד אחד זה מגביל את היכולת של האדם באותה שפה אבל מצד שני הוא ילמד לדבר הרבה יותר מהר, ולא יצטרך לעצור כל פעם ולחשוב איך הוא מטה עכשיו את הפועל שהוא רוצה להשתמש בו, על פי מין וזמן.
כשאני מדבר שפה זרה יש פעמים שהיא משתלטת עליי ובמקום לחשוב על כל מילה, המשפטים יוצאים לי בשצף. זה לא קורה ברגע אחד כמובן. אני צריך סיטואציה שבה מתאפשר לי לדבר את השפה גם אם בגמגומים. אם זה נמשך ככה לאורך זמן, בסוף השפה יוצאת לבד. אמנם סביר שעוד יהיו בה טעויות אבל הן קטנות יותר וקלות יותר. זה כמו איזה חוש שעל פיו אני יודע איך המשפט נשמע נכון יותר: כשמילת היחס נמצאת אחרי המושא או לפניו, למשל. אז אולי לשפה יש מנגנון משלה דרכו היא מתנגנת, אם אדם מוקף בה לפרק זמן.

מה שמעלה את שאלת יחסי הגומלין בין אדם לשפתו, בין שפה לתרבותה, ובין שפה לחשיבה בכלל. אלה שדוברים שפה אחת יחשבו שזה לא משמעותי: הרי בכל שפה אנחנו יכולים להגיד את אותם הדברים. לכאורה מדובר בתרגום בלבד: לוקחים מילה ומוצאים את המקבילה המדויקת ביותר בשפה האחרת. אבל מה קורה כשאין מקבילה מדויקת? יש הרבה שפות שאין להן את זה. יש הרבה שפות שבהן פשוט מקובל לנסח דברים אחרת. יש שפות שבהן מילה שאמורה לבטא פעולה היא למעשה שם תואר. אז איך נתרגם את אותו פועל משפתנו לאותה שפה? ואיך נדע להטות את אותו שם תואר, שאמור להיות פועל?

אולי אכתוב בעתיד איזה פוסט ענק שמשווה את כל השפות האלה.
זה לא יהיה הפעם.

עדכונים לקראת

אני מרגיש שאני חייב כמה עדכונים, בכל זאת כדי להודיע על התכנון לזמן הקרוב.

התחלתי לעשות את דרכי בעולם הכתיבה באופן רציני יותר. לכן אני גם לא יכול לפרט עדיין, אבל כן יכול לספר שזה קשור לאתר חדש שיעלה בקרוב לאוויר. האתר יעסוק בספרות כמובן ואני תורם לו מאמרים ויצירות. הוא צפוי להכיל תוכן רב ולהיות מרכזי מאוד בתחום.

חלק מהכתיבה שלי כוללת עכשיו תרגומים, שגם עליהם אני לא יכול לדבר עד שיתפרסמו. אני נהנה מאוד להשוות בין שפות מצד אחד ולבנות שירה מחדש מצד שני, ולכן זה דבר שמאוד מושך אותי. למעשה, תמיד משך אותי. השיר הראשון שתרגמתי היה "נשים, טבק ויין" של ג'ון קיטס, בגיל חמש עשרה בערך. הנה הוא כאן:

הבו לי נשים, טבק ויין
עד שאצעק "מספיק, זה די לי!"
עשו זאת, בבקשה, ללא התנגדות,
עד אשר אטה למות.
כי תמיד יהיו אלה, חי זקני,
השילוש הקדוש, האהוב, שלי.

ככה התחלתי פעם. באשר ליצירות מקוריות שלי, גם מאלה אפרסם כאן פחות כי אני מפנה את מאמציי לאתר החדש. לכן הבלוג יעסוק בעיקר בחוויות האישיות שלי מחיי הכתיבה, עריכת ספרים ותרגום, ואולי תובנות נוספות.

המשיכו לעקוב!

מה שיש להגיד על עריכה

יש הרבה מה להגיד על עריכה, אותו תחום שהוא לכאורה בגדר טכנאות אפורה.
העריכה מנהלת דיאלוג עם הטקסט, ולא עם הכותב שלו.
היא יכולה להיות יצירת אמנות בפני עצמה. למעשה מעורב בה מעשה היצירה.
העריכה היא לא מה שמתווסף אל הטקסט אלא מה שנגרע ממנו.
היא המחנכת את הכותב, המרסנת את הטקסט, ועל כן היא עצמה נותרת חופשייה.
כותב טוב צריך מיומנות. עורך טוב צריך גאונות.
וזה מה שיש להגיד על עריכה.

על התקופה

נדמה שהמאה ה-21 הגיעה לרוויה בתחומי היצירה. אם זה במוזיקה, בכתיבה, בציור… יש לנו הרבה מכל סוג בימינו, לא עוד מעמד מצומצם של "אמנים" מומחים. כיום הכתיבה קלה יותר: אין צורך להיסחב עם מחברת או מכונת כתיבה ואפשר תמיד למחוק את הטעויות. זו שאלה שעניינה אותי: כמה מהכותבים של ימינו היו ממשיכים לכתוב אם לא הייתה להם נוחות מחשב? אלא היו צריכים אינספור מחברות לקשקש בהן את הרעיונות שלהם. כאן יש גבול ליכולת המחיקה, המחברות הולכות ומצטברות ואיתן גם המשקל. בדקתי את זה. אני מאמין שרוב הכותבים שאנחנו רואים היום ברשת, היו נכנעים אם היו נאלצים להסתפק בדף ועט.
נדמה שה"אמנות" שלנו הפכה קלה מדי: קל לחבר מילים למשפטים, קל לצייר באמצעים אלקטרוניים, קל לצלם בפלאפון, קל אפילו ללמוד לנגן. התהליך הארוך של התמקצעות ושנים רבות של למידה, התחלף כמו האוכל והזוגיות שלנו בתרבות האינסטנט ובמחשבה שכל אחד יכול לעשות הכל. יש דברים מעניינים בתחושה הזו ויש בה דברים מפחידים.

מה ערך לדבר, שכל אחד יכול לייצרו? אם אנחנו מקבלים את התאוריה שכל אחד יכול לעסוק ב"אמנות", הרי שהיא מפסיקה להתקיים. היצירה הופכת לתחביב של בזבוז הזמן הפנוי, שמצוי לנו היום בשפע. כלומר לא רק שהיכולת ליצור הפכה מונגשת, היא הפכה גם מקובלת חברתית. אלא שכאמור, זה משפיע באופן מובהק על ערכה. בעולם שבו היה ספר אחד, אותו ספר היה הופך ליקר המציאות. הכותב שלו היה הופך לאדם מבוקש ומשלח ידו זוכה להערכה. בעולם שבו כל אחד יכול לכתוב ספר ולפרסם אותו, וההיצע גדול כל כך, יורד ערכה של המלאכה הספרותית. לפעמים אני חושב שיש בעולם יותר סופרים מבני אדם…

אלה העובדות ואין בהן שום דבר שעלול לעניין, בטעות, את ציבור הצרכנים. כלומר אלא אם יש חובב של "אמנות" כזו שבאמת סובל מן השפע, ואני מאמין שיש לפחות כמה כאלה. ודאי שעד עכשיו לא עניינתי גם את היוצרים עצמם: כל אחד מהם רואה ביצירה שלו כלי לביטוי עצמי שהוא לא יכול בלעדיו… אם כי אף אחד מהם לא מוכן לנסות. אלא שיש אולי זן של אנשים שאפשר לדבר אליו בנושא הזה. אלה האנשים שלא יוצרים למען התווית, גם לא למען הקהל. הם מכירים טוב יותר את התחום שלהם ואת מקומם בו. הם יודעים מה היה לפניהם, אם זה בעולם השירה, הציור או התיאטרון. הם שקועים בנושא לחלוטין, מתוך עניין כנה.
בכל מקרה, מה שדרושה לנו היא ריאקציה. "בכל אמנות צריכה להיות גם אוּמנות", אמרה לי ציירת אחת פעם. זה מוטו שהתיישב בראש שלי ולא יצא ממנו. אוּמנות, כלומר פסגת המלאכה, היא מה שמפריד בין האמן המקצועי לבין המתחזה לו. אוּמנות היא השקעת שעות רבות בליטוש מיומנות, הן על ידי יצירה מעשית והן על ידי קריאה ולימוד. היא לימוד התאוריה שמאחורי המקצוע. היא חיבור אידיאולוגיה  יצירתית שתלווה אותו. ואת זה, לא כל אחד מסוגל לעשות.

הריאקציה לא תבוא מן הקהל ולא מאלה שמשתדלים לשעשע אותו, ואת עצמם. היא תבוא רק מבעלי היכולת שיזנחו רעיונות של המאה ה-20 המאוחרת ושל תחילת המאה ה-21. רעיונות בדבר ה"אמנות" המהירה שאין לה חוקים, מגבלות, שמתאימה לכל צרכן. זה לא אומר שאנחנו צריכים חוקים כקבוצה או כמעמד, מספיק שיימצא כל אחד את החוקים שלו עצמו, בהתבסס על מסורת והיסטוריה. אלה בעלי היכולת שמוכנים לבצע את קפיצת האמונה בלי לדעת מה מחכה בצד השני: אולי ייאלצו לנטוש לגמרי את עיסוקם היצירתי ולהפוך, השם ישמור, לבני אדם מן השורה. ההתמקצעות יוצרת סינון. הסינון מפחית את הכמות. הפחתת הכמות מעלה את הערך. וערך, הוא בדיוק מה שחסר ל"אמנות" הזבל של ימינו. הריאקציה מתבקשת.

מחשבה

מהו אדם עלה ברוח

אנשים כמוני לא מתחתנים

אנשים כמוני לא מתחתנים ולא נשארים באותו המקום
הם לומדים ליהנות מהעולם בדרך הקשה
הדרך שהובילה משארלוויל לפריז
ודקרה את רגליו היחפות של רמבו לכל אורכה
באופן בלתי מתוכנן ועצמאי לחלוטין
הוא יצא מן הבית כי ידע
שמשוררים לא נשארים
הם לא בונים את חייהם סביב רעיון אחד
מדינה או אלוהים
למרבה הצער והבושה
אלא חיים כמו מים בדרכם אל הים

אנשים כמוני נשפכים יום אחר יום
מחלום לערות לדמיון לזיכרון
ויוצאים להם שירים גם אם הם לא שמים לב
לורד ביירון לא ידע שימות ביוון
ואפילו לא מידי הכובש הטורקי
הוא הלך בכל זאת להילחם
כי רק שם מרגישים את טעם החיים
ואני שכל חיי מדבר עם הרוח
רוקד עם הים וכותב על עננים
אנשים כמוני לא מתחתנים
ולא מתכננים את השנים הבאות
וגם לא את אלה שחלפו כבר

הם רק זזים עם הזמן
שורדים סופות
לא עובדים מצהריים עד ערב
לא מתחייבים לכסף
מעניין אם הם מתחרטים
אולי כל האנשים שהם כמוני
רצו בעצם להיות אנשים רגילים

א' בתשרי תשע"ז

החלום הקטן שלי

אם כל האנשים היו לוקחים את כל הזמן
שהם משקיעים בלהתלונן
לחפש תירוצים
ולהאשים את העולם
ומשקיעים אותו בלשבח
ללמוד מטעויות
ולקחת אחריות
הם היו מצליחים להגשים כל שאיפה שלהם
וזה החלום הקטן שלי

א' בחשוון תשע"ז

היה לי יום מעניין מאוד

כל האנשים הצטופפו מתחת לגגון תחנת הרכבת
חוץ ממני
שעמדתי בפרץ של רוח וגשם
בשבע וחצי בבוקר
והשרירים שלי תפוסים ממשקולות
והאגרופים כמו גל פלדה
אני זז ממקום למקום בלי הפסקה
כוח טבע בלתי ניתן לעצירה

כל היום
שלי מתחילתו ועד סופו
בלי אוכל או שינה
כל מה שאני צריך הוא
עצמות שרירים ודם
אני חץ שלוח או סלע במדרון
חיה שאין לה מעצורים

גם דרך סופה ורחובות מוצפים
אנשים מתחננים לשמש
אני במכנסיים קצרים עדיין
מתקדם כמו רכבת על פסים
ונושם את השמיים האפורים האלה לתוכי
כובש אותם בזמן שהם כובשים אותי

כמו גשם שעף על רוח של סתיו
אני הולך ומתפשט בכל המרחב
יש לאן להמשיך מאיפה שאני עכשיו

ל' בתשרי תשע"ז

סוג של הקדמה

לא צריך להשתמש בכתיבה כדי להימלט מהעולם. זו גישה של תבוסתנות גם אם יש בה נחמה או יופי. אפשר בכתיבה להביא תובנה חדשה על ידי הצלבה של תמונות או דימויים מקוריים, אבל לא בריחה. להיפך. הכתיבה לוקחת את קשיי היומיום והופכת אותם לדבר יפה. מראה את הצד הטוב שבהם, כי יש צד טוב וצד רע בכל דבר וצריך להזכיר את זה לאנשים ששכחו.