לנשום בספירה לאחור

תיאטרון קרוב מייסודו של ניקו ניתאי ממוקם בתחנה המרכזית של תל אביב, מאחורי דלתות כחולות כבדות. בשבת האחרונה הצטרפתי ליואב איתמר בפתיחת המקום. הגענו לחזרה אחרונה של המחזה שלו, "לנשום בספירה לאחור", לפני ההופעה של אותו הערב. יואב מלווה אותי כבר שנים בעבודה משותפת, עכשיו אני מלווה אותו. את המחזה הראשון שלו, "כהנא צדק?", הצגת יחיד מעוררת מחלוקת, ראיתי פעמיים. המחזה הצליח מאוד. הפעם עוסק המחזה באירועים הסובבים את מבצע צוק איתן, ואני כבר חיכיתי לראות איזו מחלוקת יעורר יואב הפעם.

המסדרון שמאחורי הדלתות היה חשוך. יואב הלך קדימה עם זרקור הפלאפון שלו, ואני מאחוריו עם עדי חג'בי שמשחקת את תקומה, האם האימתנית של גיבורות המחזה. עוד זוג דלתות פער יואב בקצה המסדרון, והגענו לחדר ההמתנה. מאחורי הוילון האדום נמצא התיאטרון עצמו, חשוך עדיין, ממתין לאורות שיידלקו. השחקנים ואנשי המחזה החלו להיאסף. הסתכלתי מהצד: הם נראו לי כבר מגובשים ויותר מזה, כאנשים הנהנים מעשייתם. כשאורות התיאטרון נדלקו, החלה החזרה.

את הקבוצה הובילה אורטל צבר, עוזרת הבמאי והבמאית בפועל. לחימום גופני וקולי בשביל לפתוח את הערב. לדברי יואב, מסתבר שזו פרקטיקה מקובלת. לי זה בעיקר עשה חשק להצטרף. השחקנים התחילו בחזרה והפגינו שליטה בשורות ובתפקיד. הם נראו לא רק כשחקנים, אלא ממש כמשחקים. כמו ילדים שיצאו ליום כיף בפארק. בהצגה שעוסקת בנושאים פוליטיים שנויים במחלוקת, אפילו אם היא קומית, אווירה קלילה ואנרגטית היא תמיד מעלה. וכל זה לאור קריאות הביניים של אורטל, "איטלקי! איטלקי!", שמשמעו בעברית "יאללה כבר, אין זמן!" מי שלא ראה שחקן שמתחיל לדבר במהירות כפולה כמו בלחיצה על כפתור השלט, לא ראה שחקן מימיו.

בעשרים לתשע שעט הקהל פנימה. ישבתי באחת השורות האחוריות. עכשיו, לבושים לגמרי והתפאורה מוכנה, כולל חול הים שפוזר סביב הטלוויזיה של תקומה, עכשיו זה הדבר האמיתי. ההצגה מתחילה.
אצל השחקנים לא השתנה דבר. הקהל כאילו לא היה שם: הם המשיכו לשחק את התפקיד כאילו היה יצירה אישית שלהם. ובאמת, הדמויות שקראתי על הנייר כשיואב הדפיס את המחזה, הפכו פתאום לחיות מאוד. לא רק בגופן, אלא גם בנפשן. "לפעמים אתה כותב משהו," הסביר לי יואב בדרך לתיאטרון, "והשחקן אומר שזה צריך להיות אחרת." וזה באמת מה שקרה. המחזאי חושב את הדמות, השחקן מעניק לה חיים.

לירון לוי אביטל, שהייתה אחראית גם לתלבושות, פתחה את ההצגה בתור השחקנית תיקי אלבוחר. היא גבוהה, עטורה תלתלים של זהב, עור לבן ואף מחודד. אכן פתיחה מרשימה, לראות אותה צועדת אל הבמה… וחוטפת מחבט בייסבול לברך מאחותה נועה, בשיחוקה של שיר זהבי. מלבדן נמצאו במחזה מיכאל לרנר, המשחק את ניסים החוזר בתשובה, ואמיר עודה, המשחק את השחקן הערבי חליל. האנרגיות של אמיר במהלך החזרה, שגרמו לי לתהות על איכותו של המוצר הסופי, היו בשליטה הפעם ובכל זאת נוכחות. מנווטות היטב, הן הוסיפו הרבה לאווירה המשעשעת על הבמה.
עוד הוסיפה תקומה, המקללת הראשית, שבין אם הטלוויזיה שלה עובדת או כבויה, הפה שלה תמיד פתוח. עדי הצליחה לתת לדמות אופי מיוחד, כולל מבטא וניבולי פה אותנטיים לחלוטין. מי היה מאמין שלפני שעתיים ישבתי עם הבחורה הזו במונית, והיה לה קול עדין ושקט כל כך. חמישה אנשים אכלסו את הבמה הקטנה של תיאטרון קרוב, לכל אחד אג'נדה משלו, והאינטראקציות שביניהם גדולות מסך החלקים. כל אחד משך לכיוון שלו, לעתים הקהל הצטרף אליו ולעתים לאחר, ומן המאבקים האלה שבין הדמויות קיבלנו מחזה פוליטי שבדומה ל"כהנא צדק?" וכמיטב המסורת של יואב, ידע לגעת בכל הנקודות שעל הקשת ולא להטיף לנו לפתרון אחד ויחיד.
אז איך חיים אמא שונאת ערבים עם שכן ערבי, חוזר בתשובה ובנות סוררות? כנראה שלא רע בכלל, בדיוק כמו במדינת ישראל שמחוץ לבימת התיאטרון.

תוספת נפלאה הייתה להצגה הזו בדמות א.ב. דן, שישב בצד הבמה ופרט על הגיטרה כליווי לדיאלוגים ולחילופי הסצנות. פתאום שמתי לב כמה מוזיקה יכולה להוסיף למשחק, ולא מוזיקה מוקלטת מאחורי הקלעים, אלא אדם ממשי שיושב לעיני הקהל ומנגן. דן לא הוציא מילה מפיו ובכל זאת הייתה לו נוכחות שאי אפשר היה להתעלם ממנה.
דומה לו היה תפקידו של יואב, שישב בשלווה בשורה הראשונה עד הסצנה שלקראת סוף המחזה, אז הוא טרח להשליך אבנים על הדמויות שלו. אולי זו דרכו לנזוף בהן, שקמו לחיים פתאום ומפזזות על הבמה, ואולי הכל הוא רק חלק מהמחזה. אין לדעת.

זה המקום לציין שכל השחקנים הרשימו אותי בהופעתם, אם זו שיר זהבי שהתעוזה שלה באחת הסצינות כמעט הקימה אותי על הרגליים, מיכאל לרנר שהיה מדויק כל כך כחוזר בתשובה ומחזר עד שלרגע לא חשדתי, או לירון שהפליאה לייצג את מלוא הקשת של דמותה. ואין ספק, יותר מכל, שאצל יואב אפשר למצוא את כל התכונות האלה, שהרי אחרת לא היה מצליח לכתוב את מה שראיתי. בתור חובב קולנוע ומשחק שקט וצנוע, שחקני התיאטרון גרמו לי להרחיב את קשת ההעדפות שלי. אם כי, אני חייב לציין, ישבתי בקהל אחוז חרדה מפחד שמישהו יישכח את השורות שלו. לי זה בוודאות היה קורה. להם, לא.

מעבר לכך נהניתי מאוד על אף חוסר ההסכמה שלי עם הדמויות האלה, עם רובן למעשה. מה שמוכיח שגם אנשים מהצד הנגדי יכולים להשאיר את התוויות שלהם בבית ולמצוא את מקומם, אם לא על הבמה אז בחושך שלפניה. ובעיקר, זו ההוכחה שיצירה טובה יכולה לעורר מחשבה ומחלוקת ועדיין להיות טובה, ועדיין לשעשע, ועדיין לגרום לנו לשאול. אין ספק שזו דרך מצוינת לסגור שבת.
ובאשר אליכם, קחו לכם שעתיים ולכו לראות ולשמוע. כאילו שיש לכם משהו יותר טוב לעשות…

ההצגות הבאות יתקיימו ב-31 למרץ וב-7 לאפריל, ימי שישי בשתיים עשרה בצהריים, בתיאטרון קרוב. הכניסה מרחוב לוינסקי 108, שער 41.

מודעות פרסומת

הכל אבוד, סקירה

כשמדברים על ספרות ישראלית באמת נדמה שהכל אבוד, עד שנתקלים בספר "הכל אבוד" מאת דניאל בר. מדובר בספר קצר, קריא, וישראלי לפחות כמו במבה. וככה הוא גם נקרא. מהעמוד הראשון היה לי ברור שאני הולך ליהנות מהיצירה הזאת, שדואר ישראל טרח להספיג בגשמי יורה לפני שהביא אותה אליי. אחרי ייבוש של יממה מול מפזר חום, שנינו היינו מוכנים לטנגו.
"הכל אבוד מחזיק בתוכו אמירה מלוכדת על החיים בעשור השני של שנות האלפיים. על היכולת לחלום, על החיים ועל המוות, על ילדים שהם הורים והורים שהם ילדים, על בדידות, על נשים ונשיות." נכתב על גב הספר בצורה מדויקת להחריד. "הכל אבוד" במובן הזה הוא קצת כמו סיינפלד: הוא ספר על כלום והוא ספר על הכל. הניתוק והניכור הם מאפיינים מרכזיים של הספר.

הדמויות הן אנשים פשוטים שמדברים אלינו בקולם הפנימי ביותר. אנחנו כמעט לא יודעים עליהן דבר, מלבד העובדה שהן אנושיות במובהק. למשל, הבחירה של פטריות ברגליים או יריקה על חתולים כמאפיין מרכזי לשתי דמויות בסיפור "שלושה שכנים", הופכת מיד את האנשים חסרי השם והזהות, לאנשים בכל זאת. הקשר של הדמויות בספר עם אנשים אחרים, כמו גם עם הקורא, מאופיין בתסכול מחוסר היכולת לתקשר באמת. מעניין מה זה אומר עלינו בעידן הווטסאפ והפייסבוק…

הספר עצמו מורכב מ-12 סיפורים קצרים, שלמשפטים שלהם יש מבנה שירי כמעט. השפה יומיומית אך הניסוח והתחביר לא רגילים, דומים יותר לחשיבה מאשר לכתיבה. בכל זאת, זה לא זרם תודעה שבו הכל פורץ החוצה אלא דבר מאופק הרבה יותר. הרעיונות העולים מן המשפטים, פשוטים וקלים להבנה. אותם משפטים הולכים ומתגלגלים בצורה מבלבלת לעתים, שוב כמו רצף מחשבות שנושק לסוריאליזם, והם מה שיוצר את הסיפור. לכן אמרתי בהתחלה שמדובר בספר על כלום: נדמה שדניאל בר מבקשת לייצר תחושה אצל הקורא שלה, יותר מאשר היא מבקשת לייצר נראטיב עלילתי. הכתיבה החסכנית מזכירה את עזרא פאונד, ובשילוב עם הנושאים העולים בסיפורים, גם את בוקובסקי. מצד שני יש כאן פשטות וחוסר עמדה שהם לגמרי zen. בכל מקרה, דניאל בר נמצאת בחברה טובה.

לרעה ניתן לציין את השימוש העודף בפסיקים. ניכר שהוא מכוון ויחד עם זאת, לא ברורה משמעותו. את הפסיקים אפשר להעלים או להחליף בנקודה. כמות הפסיקים פשוט צורבת את העין. זה לא תורם לעובדה שהסיפורים מסודרים בפסקאות המתארות רצף לא בהכרח כרונולוגי. זה מוסיף לבלבול, ובלבול כידוע הוא חיובי רק אם הוא גורם לקורא לתהות על המשמעות מאחורי כל זה. בסיפור "רחמים" זה נעשה בצורה טובה. בסיפור הסוגר "פילאטיס" זה נעשה בצורה מוגזמת. אין לי זמן או מקום לנתח כאן כל סיפור ואני גם לא רוצה לעשות את זה, כי יש לי חיים, ולכן נתתי רק כמה דוגמאות. הסיפור הפותח, אגב, "הכל אבוד", קנה אותי מהרגע הראשון.

הספר יצא בהוצאת חבר לעט ובעריכה מוצלחת של יואב איתמר. לצורך ההוצאה הוקם פרוייקט גיוס המונים מוצלח. ככה השגתי את העותק שלי: תרמתי. אתם תיאלצו לחפש את הספר בחנויות. באמת. כדאי לכם.
או שתנסו דרך הוצאת חבר לעט, שנמצאת כאן.

15403200_1368271916518399_1471478769_n

העותק הרטוב שלי