צילום: דפנה טלמון
תיאטרון קרוב מייסודו של ניקו ניתאי ממוקם בתחנה המרכזית של תל אביב, מאחורי דלתות כחולות כבדות. בשבת האחרונה הצטרפתי ליואב איתמר בפתיחת המקום. הגענו לחזרה אחרונה של המחזה שלו, "לנשום בספירה לאחור", לפני ההופעה של אותו הערב. יואב מלווה אותי כבר שנים בעבודה משותפת, עכשיו אני מלווה אותו. את המחזה הראשון שלו, "כהנא צדק?", הצגת יחיד מעוררת מחלוקת, ראיתי פעמיים. המחזה הצליח מאוד. הפעם עוסק המחזה באירועים הסובבים את מבצע צוק איתן, ואני כבר חיכיתי לראות איזו מחלוקת יעורר יואב הפעם.
המסדרון שמאחורי הדלתות היה חשוך. יואב הלך קדימה עם זרקור הפלאפון שלו, ואני מאחוריו עם עדי חג'בי שמשחקת את תקומה, האם האימתנית של גיבורות המחזה. עוד זוג דלתות פער יואב בקצה המסדרון, והגענו לחדר ההמתנה. מאחורי הוילון האדום נמצא התיאטרון עצמו, חשוך עדיין, ממתין לאורות שיידלקו. השחקנים ואנשי המחזה החלו להיאסף. הסתכלתי מהצד: הם נראו לי כבר מגובשים ויותר מזה, כאנשים הנהנים מעשייתם. כשאורות התיאטרון נדלקו, החלה החזרה.
את הקבוצה הובילה אורטל צבר, עוזרת הבמאי והבמאית בפועל. לחימום גופני וקולי בשביל לפתוח את הערב. לדברי יואב, מסתבר שזו פרקטיקה מקובלת. לי זה בעיקר עשה חשק להצטרף. השחקנים התחילו בחזרה והפגינו שליטה בשורות ובתפקיד. הם נראו לא רק כשחקנים, אלא ממש כמשחקים. כמו ילדים שיצאו ליום כיף בפארק. בהצגה שעוסקת בנושאים פוליטיים שנויים במחלוקת, אפילו אם היא קומית, אווירה קלילה ואנרגטית היא תמיד מעלה. וכל זה לאור קריאות הביניים של אורטל, "איטלקי! איטלקי!", שמשמעו בעברית "יאללה כבר, אין זמן!" מי שלא ראה שחקן שמתחיל לדבר במהירות כפולה כמו בלחיצה על כפתור השלט, לא ראה שחקן מימיו.
בעשרים לתשע שעט הקהל פנימה. ישבתי באחת השורות האחוריות. עכשיו, לבושים לגמרי והתפאורה מוכנה, כולל חול הים שפוזר סביב הטלוויזיה של תקומה, עכשיו זה הדבר האמיתי. ההצגה מתחילה.
אצל השחקנים לא השתנה דבר. הקהל כאילו לא היה שם: הם המשיכו לשחק את התפקיד כאילו היה יצירה אישית שלהם. ובאמת, הדמויות שקראתי על הנייר כשיואב הדפיס את המחזה, הפכו פתאום לחיות מאוד. לא רק בגופן, אלא גם בנפשן. "לפעמים אתה כותב משהו," הסביר לי יואב בדרך לתיאטרון, "והשחקן אומר שזה צריך להיות אחרת." וזה באמת מה שקרה. המחזאי חושב את הדמות, השחקן מעניק לה חיים.
לירון לוי אביטל, שהייתה אחראית גם לתלבושות, פתחה את ההצגה בתור השחקנית תיקי אלבוחר. היא גבוהה, עטורה תלתלים של זהב, עור לבן ואף מחודד. אכן פתיחה מרשימה, לראות אותה צועדת אל הבמה… וחוטפת מחבט בייסבול לברך מאחותה נועה, בשיחוקה של שיר זהבי. מלבדן נמצאו במחזה מיכאל לרנר, המשחק את ניסים החוזר בתשובה, ואמיר עודה, המשחק את השחקן הערבי חליל. האנרגיות של אמיר במהלך החזרה, שגרמו לי לתהות על איכותו של המוצר הסופי, היו בשליטה הפעם ובכל זאת נוכחות. מנווטות היטב, הן הוסיפו הרבה לאווירה המשעשעת על הבמה.
עוד הוסיפה תקומה, המקללת הראשית, שבין אם הטלוויזיה שלה עובדת או כבויה, הפה שלה תמיד פתוח. עדי הצליחה לתת לדמות אופי מיוחד, כולל מבטא וניבולי פה אותנטיים לחלוטין. מי היה מאמין שלפני שעתיים ישבתי עם הבחורה הזו במונית, והיה לה קול עדין ושקט כל כך. חמישה אנשים אכלסו את הבמה הקטנה של תיאטרון קרוב, לכל אחד אג'נדה משלו, והאינטראקציות שביניהם גדולות מסך החלקים. כל אחד משך לכיוון שלו, לעתים הקהל הצטרף אליו ולעתים לאחר, ומן המאבקים האלה שבין הדמויות קיבלנו מחזה פוליטי שבדומה ל"כהנא צדק?" וכמיטב המסורת של יואב, ידע לגעת בכל הנקודות שעל הקשת ולא להטיף לנו לפתרון אחד ויחיד.
אז איך חיים אמא שונאת ערבים עם שכן ערבי, חוזר בתשובה ובנות סוררות? כנראה שלא רע בכלל, בדיוק כמו במדינת ישראל שמחוץ לבימת התיאטרון.
תוספת נפלאה הייתה להצגה הזו בדמות א.ב. דן, שישב בצד הבמה ופרט על הגיטרה כליווי לדיאלוגים ולחילופי הסצנות. פתאום שמתי לב כמה מוזיקה יכולה להוסיף למשחק, ולא מוזיקה מוקלטת מאחורי הקלעים, אלא אדם ממשי שיושב לעיני הקהל ומנגן. דן לא הוציא מילה מפיו ובכל זאת הייתה לו נוכחות שאי אפשר היה להתעלם ממנה.
דומה לו היה תפקידו של יואב, שישב בשלווה בשורה הראשונה עד הסצנה שלקראת סוף המחזה, אז הוא טרח להשליך אבנים על הדמויות שלו. אולי זו דרכו לנזוף בהן, שקמו לחיים פתאום ומפזזות על הבמה, ואולי הכל הוא רק חלק מהמחזה. אין לדעת.
זה המקום לציין שכל השחקנים הרשימו אותי בהופעתם, אם זו שיר זהבי שהתעוזה שלה באחת הסצינות כמעט הקימה אותי על הרגליים, מיכאל לרנר שהיה מדויק כל כך כחוזר בתשובה ומחזר עד שלרגע לא חשדתי, או לירון שהפליאה לייצג את מלוא הקשת של דמותה. ואין ספק, יותר מכל, שאצל יואב אפשר למצוא את כל התכונות האלה, שהרי אחרת לא היה מצליח לכתוב את מה שראיתי. בתור חובב קולנוע ומשחק שקט וצנוע, שחקני התיאטרון גרמו לי להרחיב את קשת ההעדפות שלי. אם כי, אני חייב לציין, ישבתי בקהל אחוז חרדה מפחד שמישהו יישכח את השורות שלו. לי זה בוודאות היה קורה. להם, לא.
מעבר לכך נהניתי מאוד על אף חוסר ההסכמה שלי עם הדמויות האלה, עם רובן למעשה. מה שמוכיח שגם אנשים מהצד הנגדי יכולים להשאיר את התוויות שלהם בבית ולמצוא את מקומם, אם לא על הבמה אז בחושך שלפניה. ובעיקר, זו ההוכחה שיצירה טובה יכולה לעורר מחשבה ומחלוקת ועדיין להיות טובה, ועדיין לשעשע, ועדיין לגרום לנו לשאול. אין ספק שזו דרך מצוינת לסגור שבת.
ובאשר אליכם, קחו לכם שעתיים ולכו לראות ולשמוע. כאילו שיש לכם משהו יותר טוב לעשות…
ההצגות הבאות יתקיימו ב-31 למרץ וב-7 לאפריל, ימי שישי בשתיים עשרה בצהריים, בתיאטרון קרוב. הכניסה מרחוב לוינסקי 108, שער 41.
literarly 