מבזק חדשות!

אז מסתבר שצדקתי: נגמרה תקופת החגים ועכשיו סוף סוף יש זמן לנשום ולחזור לעדכן אתכם במה שהעסיק אותי. היום יהיה לנו פוסט קצת ארוך שיסקור שני אירועים, יציג את המסקנות העולות מהם, ובסוף בסוף… יצירה מקורית. אבל אל תדלגו לשם עדיין! הנה אנחנו מתחילים:

אייקון 2014: התנין המחייך

הדבר הראשון שאני רוצה לעסוק בו הוא דוכן התנין המחייך שפעל השנה בפעם השנייה בכנס אייקון, ובפעם הרביעית באופן כללי. אני אזכיר רק שכנס אייקון הוא הכנס הגדול ביותר למדע בדיוני ולפנטזיה שנערך בארץ והוא מתרחש כל שנה במהלך חג הסוכות. התנין המחייך הוא פרוייקט שנוסד על ידי ועל ידי הסופר והמוזיקאי תומר אליאס, כדי לעזור לכותבים צעירים ובעיקר כדי למכור ספרים ולעבוד באופן עצמאי, במנותק מהממסד הספרותי המנוון ומההוצאות הגדולות.
את הדוכן הפעלנו שלושה ימים בתל אביב ואמנם מבחינת מכירות עמדנו ביעדים שלנו אבל זה ממש לא החלק המעניין ביותר. החלק המעניין הוא שהתנין המחייך לא היה לבד בזירה: עוד לפחות שלושה דוכני ספרות עצמאית שאני יודע עליהם, עמדו סביבנו. ולחשוב שרק שנה לפני זה היינו לבד… חלק מהמתחרים האלה אני מכיר וחלק לא אבל דבר אחד בטוח: הם כולם הוציאו את הספרים שלהם בעצמם. אם נוסיף למגוון הזה גם את מגוון היצירות שנמכרות בדוכן התנין המחייך, נבין שספרות עצמאית היא לא בגדר תאוריה. פרסום עצמי הוא דרך שיותר ויותר כותבים צעירים נוקטים בה אחרי שהבינו שבעולם הספרות הממסדי הישראלי של ימינו, אין להם באמת סיכוי. ההבנה המחלחלת הזו שאתה לא צריך "תו תקן" של הוצאה לאור כדי להיות סופר, מביאה לנו יותר ספרים חדשים שמכילים בדרך כלל טקסטים שההוצאות מפחדות לעסוק בהם. בנוסף זה מעביר אותנו מתחום ה"מי ראוי להיקרא סופר" לתחום המשמעותי הרבה יותר: "מי ראוי להיקרא סופר טוב".

אבל לא הכל שמח בממלכת העצמאיים… לא כל הדוכנים הצליחו למכור ולהפיץ את הספרים שלהם וגם ההצלחה של התנין המחייך הייתה חלקית. למה ומה עושים עם זה? אני אסביר: התנין המחייך הציג באירוע האחרון חמישה ספרים: לישון בתוך קופסה וימים משונים, שלי. סיפורים ששכחתי למיטב זכרוני, של תומר אליאס. ריקוד ירח, ספר השירה של חרות ישלח. ואהבותיהם של האנשים הלא חשובים, של דניאל מנוחין. כל הספרים נמכרו אמנם אבל הספרים שמכרו את מירב העותקים היו שלושת הספרים הראשונים. הסיבה היא פשוטה מאוד כפי שציין איתי בחור בהרצאה שלו: אין תחליף בעיני הקהל למפגש עם הסופר וככל שהסופר יראה יותר נוכחות, כך הוא גם ימכור יותר. לכן הספרים של אלה שנכחו בדוכן נמכרו יותר, ושל האחרים פחות. גם בדוכן אחר קרה אותו דבר: שני ספרים הוצגו, אבל אחד מהם מכר יותר עותקים. איזה? זה ששייך לסופר שישב בדוכן. כמו שכבר ציינתי, זה לא מספיק רק להוציא את הספר שלך לבד… ספרות עצמאית מצריכה עבודה. סופר שלא יעבוד לא יזכה לקצור את הפירות, וחבל. וזו המסקנה המתבקשת שעולה מכנס אייקון האחרון. כמובן, אותו דבר קרה גם בכנסים הקודמים: סופר שנעדר מוכר פחות, גם כשמדובר בספרות עצמאית וגם כשמדובר בספרות ממותגת.

וחוץ מזה חילקנו חולצות בחינם לכל מי שקנה ותמך בספרות עצמאית!

10553356_570379479757749_8546230240603086867_n

קצת על שירה

ליין הקראות שירה חדש מתפתח בחיפה שעל הכרמל. או על המפרץ, תלוי מאיזה כיוון אתם מסתכלים עליה. ההופעה מתרחשת בכל יום שני האחרון של החודש. במקרה של חודש אוקטובר זה היה אתמול, העשרים ושביעי לעשירי. ואם לא שמעתם על הליין חסר השם זה בסדר, כי הוא התחיל רק בחודש ספטמבר. ההופעה של יום שני האחרון הייתה ההופעה השנייה בסך הכל. צריך עוד קצת זמן להתגבש ולהתפתח. את הערב מארגנים המשוררים החיפאיים ברק וקנין והילה זאנה, שהיא למעשה חיפאית חדשה שמגיעה מתל אביב המאובקת להרי הצפון. עד עכשיו נערכו שתי ההופעות היחידות בבית קפה הפינה שברחוב מסדה 43, כאשר הערב האחרון מציין את יום השנה למותו של לו ריד ומוקדש לזכרו. הנושא שנבחר היה "אובדן וקסם" בהתאם למר ריד ואכן המשוררים שעלו והקריאו עסקו בעיקר בנושאים האלה. בית הקפה היה מלא כבר בפעם השנייה ברציפות והמשוררים התקבלו באהדה ובמחיאות כפיים. אירוע שלישי כבר נמצא בתכנון.
אז הנה צומח לו משהו חדש בחיפה ובתור חיפאי וכותב, וגם אחד מבין המופיעים, אני מקווה שהליין החדש יחזיק מעמד ויקבל לבסוף צורה סופית שנוכל להתגאות בה.

יצירת מקור

כמו כל אחד מהמשוררים האחרים שהגיעו להופיע גם אני התבקשתי להקריא שני קטעים, ולאלה מכם שצלחו את כל הפוסט הארוך הזה מגיע לקרוא את הקטע שאיתו פתחתי… למרות שתוכלו לקרוא גם אם דילגתם ישר לכאן. להלן השיר הפותח בנושא "אובדן וקסם":

מחשבות על אובדן מציפות אותי לאט
יושב במרפסת מול המפרץ הפעור
פעם בבית הזה
היו קולות צחוק בסלון כשדיברנו
וחלקנו חלומות או פנטזיות
כאילו אין לנו עוד איש בעולם
פעם בבית הזה
היינו מלכלכים את כל המטבח
בסימני בישול גרוע
שנשארו להתייבש בזמן שאני ואתה
ישבנו במרפסת מול המפרץ הפעור
ואכלנו
פעם בבית הזה
היינו רואים את אותם סרטים
וקוראים את אותם ספרים
שאספת מהרחוב תוך כדי הליכה
כמה סיפורים הצלת והבאת אליי
כמה פעמים ישבנו ופשוט הסתכלנו
בגשם ובים
ולא משנה כמה בחורות נכנסו ויצאו
וכמה סטלנים נכנסו והוצאו
וכמה שותפים התחלפו ונעלמו
אתה תמיד נשארת
בקיץ ובחורף
כשהייתי חוזר מהעבודה
או קם בבוקר
או לא מסוגל להירדם בגלל הרעש שעשית
והייתי צורח עליך לשתוק
או לנקות את הלכלוך שהשארת במטבח בעצמך
כשאני כבר הפסקתי לאכול איתך
התחלקנו באוכל ובבגדים
ובמחשבות על אובדן לפעמים
התחלקנו באהבה לאותן הנשים
אם הייתי יכול להתחיל את כל זה מחדש
זה בדיוק מה שהייתי עושה
אבל הדיו כבר נמחק מהחוזה
ואני עזרתי לך להעמיס
ואמרתי שתוכל תמיד לבוא לבקר
ועכשיו בבית הזה
שקט מאוד ונקי יחסית
הבלגן שלך עזב איתך
ונשארה ריקנות
ועכשיו בבית הזה
הקירות עירומים כי לקחת את כל התמונות
וקילפת את הפוסטרים שמצאת בפח
ואפילו צבעת את הקיר בלבן טהור
למרות שכרגיל השארת סימנים
ועכשיו בבית הזה
אני מסתובב בין החדרים ומכבה את כל האורות בעצמי
ומחכה לשותפים החדשים שיימלאו את המקום בנוכחות שלהם
בנוכחות משלהם
שתמיד תהיה שונה משלך
ועכשיו בבית הזה
אני אוכל לבד במרפסת
וחולם לבד בלילות
ואין לי למי לספר

זה הכל להפעם. אז עד הפעם הבאה, תמשיכו לקרוא!

על הרצאתו של איתי בחור

ביום רביעי, ה-30/714, השתתפתי בהרצאה של איתי בחור שנערכה בפאב הליבירה, בעיר התחתית שבחיפה. אמנם הגעתי קצת באיחור אבל מיד התיישבתי סביב השולחן העמוס שהתכנס סביב איתי, שחלק איתנו מנסיונו. איתי בחור הוא סופר ומוציא לאור הכותב תוך שימוש בעובדות ובחומר הלקוח מהמציאות עצמה. את האתר שלו ניתן למצוא כאן. השיחה איתו הייתה נהדרת לא רק בגלל כשרונו כמרצה ומספר סיפורים, אלא גם ובעיקר בגלל התכנים שהעביר לכולנו סביב השולחן. אני חייב לציין שלא הופתעתי, למרות שהתרשמתי מאוד, מאחר שאת אותם דברים שאיתי סיפר לנו אני טוען בדיוק כאן בבלוג. הייתי רוצה לחלוק איתכם בקצרה את התכנים שהעביר איתי ביום רביעי, והנה הם לפניכם:

ראשית כל, כיום כבר אין ספק שתחום הספרות עובר להוצאות עצמאיות כאשר בסביבות ה-30% מהספרים המודפסים בימינו, מודפסים באופן עצמאי. בעבר המספר הזה נע סביב ה-5% אחוזים, כך שאנחנו בהחלט רואים גידול משמעותי. מדוע זה כך? מפני שההתקדמות הטכנולוגית הביאה להוזלת מחירי הדפסה ולנגישות מוגברת, וכיום כל כותב יכול בקלות יחסית להוציא את ספרו.
עוד הסביר איתי, שההוצאות לאור הפכו למותגים שנשחקו. הן בדרך כלל גובות כסף רב ולא מספקות את השירות, או מספקות שירות רע. דווקא כאן חשבתי על הוצאת כתב שאיתה עבדתי בעבר, וסיפקה שירות יותר טוב מזה שעליו איתי סיפר לנו. ובכל זאת נראה שרוב ההוצאות אכן לא מספקות את הסחורה, אפילו ההוצאות הגדולות שבהן. אני כבר זמן מה טוען שזמנן עבר ואין יותר מה לחפש אצלן, והנה הגיע האישור מדבריו של איתי. מבחינתי, אין ספק בכלל שגם לשירות הגרוע במחיר מופקע שמספקות ההוצאות, יש חלק בדחיפת יותר ויותר מחברים להוצאה עצמאית של ספריהם.

מעבר לכך, איתי הדגיש בפנינו את חשיבותה של "עבודת רגליים", כפי שהוא קורא לה. מאחר שעולם הספרות הממוסד ממוקד כולו סביב כסף, אין השקעה בכל ספר בצורה אינדיבידואלית וקשה יותר למכור דרך החנויות הגדולות. לכן איתי מציע לעבוד קשה, לארגן חוגי בית, הרצאות, ערבים ייעודיים ודוכנים על מנת למכור. לדבריו, סופר שלא עובד בעצמו גם לא יימכור ספרים, וההבדל בין מכירות ללא עבודת הסופר ועם עבודת הסופר הוא של עשרות ולעיתים מאות עותקים. שוב, מנסיוני האישי, אני יכול לאשר את הדברים באופן נחרץ. בדוכן "התנין המחייך" אנחנו רואים זאת בזמן אמת: סופר שנמצא בדוכן מוכר יותר, וסופר שיושב בבית מוכר פחות ואפילו בכלל לא. מדוע? יש לכך סיבות, שגם עליהן דיבר איתי, אבל הן לא חשובות כרגע ואולי יהיה עדיף להקדיש להן פוסט ייעודי.

בעבורי זו הייתה חוויה מרתקת, מפני שהיא למעשה מאשרת את כל מה שאמרתי לגבי הוצאה עצמית ועבודה עצמית של הסופר, לצורך הצלחתו. איתי גיבה את הטענות האידיאולוגיות שלי בנתונים אמפיריים והוכיח שרק יוזמה והתמדה מביאות להצלחה. ואם תשאלו אותי אז לא רק בתחום הספרות, אלא גם בכל תחום אחר. לדעתי, בעתיד לא יהיה תחליף להוצאה עצמית ול"עבודת רגליים"… אבל נחכה ונראה.

תודה לפאב הליבירה ולטל איפרגן על הארגון.
ויהי הכוח עימכם!

המשבר של הממסד הספרותי לא חייב להיות גם המשבר שלנו

נראה שחוק הסופרים הביא ויביא לשינוי גדול בעולם הספרות הישראלי בימים אלה, ואולי עדיף לקרוא לו "זעזוע". מהו בדיוק, למי הוא טוב, ולמי אכפת?

ביום שלישי האחרון, 8/7/14, פורסמה כתבה קצרה בויינט המעדכנת אותנו בכך שהוצאת כנרת זמורה ביתן, כרגע ההוצאה הגדולה והמוכרת ביותר בעולם הספרות הישראלי, החליטה להשהות את עבודתם של עורכים ומתרגמים פרילנסרים עד יעבור זעם. הוצאת הקיבוץ המאוחד לעומת זאת, הסתפקה "רק" בלהוציא את כל עורכיה לחופשה של חודשיים. המכירות של סטימצקי בירידה תלולה, מה שפוגע כמובן גם בהוצאות הקשורות אליה, ואת שבוע הספר האחרון הגדירו גורמים בעולם הספרות כ"כישלון". משבר, כבר אמרנו?

כמובן שהמשבר עצמו מגיע מיד אחרי כניסתו לתוקף של "חוק הסופרים" האוסר על הרשתות למכור ספרים במבצע, ולמעשה מייקר את מחירי הספרים. עכשיו מסתבר לכל תומכי החוק שהצרכן איננו טיפש, והוא לא מוכן לקנות ספרים במחירים גבוהים כל כך. מצד אחד נראה שכולנו מפסידים, אבל אם נבחן את הנושא בעזרת דרכי חשיבה מקוריות נוכל למצוא גם את נקודת האור במשבר הזה.
אבל קודם כל, מי מפסיד? נדמה לכולם שאלה הוצאות הספרים הגדולות והרשתות, אבל זו טעות. הרי הן אלה שכבר עשו את כספן ובנו לעצמן שם, ולא בטוח כלל שהזעזוע הנוכחי ירסק אותן כליל. אבל בואו לא נשכח את כל הסופרים הלא מבוססים. כלומר, אלה שבתחילת דרכם ואלה שעוד לא התחילו את דרכם. מעמדן של ההוצאות הגדולות מתערער, המכירות ברשתות צונחות, וכל מי שרוצה להוציא ספר חדש נתקל בבעיה. המצב הנוכחי מעמיד את כל מי שאפילו חולם על העולם הספרותי, בחוסר ודאות שעלול לעלות לו בהפסדים כספיים ובמפח נפש. ואלה שלא מוכנים להסתכן, כבר מתכוונים להרים ידיים ולגנוז את כתבי היד. אם אפילו כנרת זמורה ביתן נמצאת בבעיה, לאן הסופרים הצעירים יילכו עכשיו?

באשר לזה, תלוי כמובן על איזה סוג של סופר אנחנו מדברים. לאחרונה הסתבר לי שהסופרים הצעירים מתחלקים לשני סוגים, כאשר חברה סופרת התלוננה בפניי על כך שסופרים כלל לא אמורים למכור לבד את ספריהם, כי אז רק מי שיש לו כישרון למכירות, יצליח. אז הנה הסוג האחד של סופרים: אלה שרוצים שיעשו את העבודה בשבילם. הרי לכל סופר מתחיל ברורה העובדה שהוא לא ימכור יותר בחנויות ממילא. בחנויות יש מבחר עצום ואף אחד שם לא עובד בשבילו וממליץ במיוחד עליו, אלא אם הוא שילם הרבה כסף בשביל זה. נכנסתם פעם לסניף של צומת ספרים או סטימצקי? כמה פעמים המוכר שמאחורי הדלפק קם ודחף לכם ליד ספר ביכורים שמעולם לא שמעתם עליו, והמליץ לכם בהתרגשות לרכוש אותו במחיר של שישים שקלים? אני אנחש: אף פעם. אבל הסופרים שרוצים שיעשו בשבילם את העבודה מתעלמים מכך, ולכן הם המפסידים העיקריים מהמשבר הנוכחי בענף הספרות. הרשתות וההוצאות הגדולות כנראה ימשיכו להתקיים, כאמור, והפסד גדול לא נראה אצלן. מי שמפסיד הוא מי שלא קיים: סופרים שנותרים תלויים בממסד הספרותי גם כשהוא קורס על ראשיהם. כי מי שייסרב להתנתק, ינותק.

לכן כותבים צריכים לעשות איזשהו סוויץ' בראש שלהם, ומי שלא עשה אותו קודם צריך לעשות אותו עכשיו. חוק הסופרים והמשבר שמגיע בעקבותיו מבהירים לנו את זה יותר מתמיד. אולי אנחנו צריכים להודות לממשלה ולתומכי החוק על הדבר הנורא הזה… מי יודע, אולי הוא ייאלץ את הסופרים להתעדכן סוף סוף. משום מה, רוב הסופרים שייכים לסוג הראשון, המיושן יותר, שמחפש את אלה שידאגו לו וימכרו לו ויעשו לו, בעולם שבו מהפכת המידע וההתקדמות הטכנולוגית הפכו את ההוצאות לפחות רלוונטיות ואת היכולת להוציא ספר, נגישה לכולם.

והנה הסוג השני של הסופרים: מי שמבין שהרשתות לא תורמות הרבה למכירות שלו בכל מקרה, ומוכן לקחת את הספרים שלו ולמכור אותם בעצמו. כן, גם אם הוא חסר ניסיון… הרי גם כל אדם שמתחיל לכתוב הוא חסר ניסיון בכתיבה, ועד הספר הראשון הוא צובר את הניסיון הזה. כך גם עריכה אפשר ללמוד, כך גם שיווק אפשר ללמוד, וכך גם אפשר ללמוד למכור. ומי שמבין את זה שייך למרוויחים העיקריים, אלה שיכולים לעמוד על רגליהם בכוחות עצמם מבלי להזדקק לתמיכה של משענת הקנה הרצוץ. ככל שיעבור הזמן אנחנו נראה שלא רק שתהליך העצמאות של העולם הספרותי קורה בשטח, אלא שהוא גם נחוץ: הדפסה עצמית היא זולה בהרבה מהדפסה דרך ההוצאות, כך שהיא מאפשרת אפילו לצעירים לא מבוססים לעשות זאת, והמכירה העצמית משתלמת מפני שכל הכסף הולך ישירות לסופר ולא להוצאה ולחנות ולמפיץ, ולשאר חברי שרשרת התיווך. בנוסף, עצמאות מאפשרת לסופר שליטה מוחלטת על הספר שלו, כולל עיצוב הכריכה והמחיר. לכן, סופר שרוצה באמת להרוויח ממכירת הספרים שלו, גם אם לא להתפרנס באופן מלא, מוכרח להפוך לעצמאי.

לסיכום, הסופרים נורא רוצים להרוויח אבל הם תולים את תקוותיהם באחרים ולא בעצמם וביכולתם להדפיס ולמכור. לכן אני טוען וגם אמשיך לטעון, שיש גם הזדמנות גדולה לסופרים הצעירים להרוויח מהמשבר בעולם הספרות ומהפגיעה בממסד הספרותי. השאלה היא רק מי מהם ישכיל להבין זאת, מתי ובאיזו דרך. אנחנו עוד נראה.

אתה סופר? לך לעבוד! תגובה ליואב איתמר

יואב איתמר פותח את מאמרו "אתה סופר? מוטב לך לקבץ נדבות" בהצגת תגובות לכתבה שהתפרסמה ב"דה מרקר", מהן עולה שכשלונו של שבוע הספר האחרון נובע מחוק הסופרים הידוע לשמצה. מטרת הפתיחה הזו היא בסך הכל הצגת ה"איוולת" וה"רשע", כפי שיואב מכנה אותן, של המגיבים הבורים. אבל במבט מתוך נעליו של סופר עצמאי המקווה להתפרסם, ניכר שישנה בעייתיות בטענות שמעלה יואב, ואולי הוא אף לוקה באותה בורות שבה הוא מאשים את ציבור הקוראים הזועם. גילוי נאות הוא שאני מכיר אישית את יואב איתמר ואף חב לו חוב גדול, ואין לי ספק שמדובר באדם בעל ניסיון, אלא שמתוך ניסיוני הדל ולצערי הרב, נתקלתי בכל כך הרבה אנשי ספרות שמפספסים נקודה מהותית, ואני הולך לדבר עליה כעת.

הטענה הראשונה של יואב במאמר, והיא המהותית ביותר והבעייתית ביותר, היא הטענה שספר הוא איננו "מוצר צריכה רגיל". זו הטענה המהותית ביותר מפני שעליה נשענים כל אותם כשלים של אנשי הספרות שמגיעים אחר כך, ואם רק נפתור את הבעיה הזו נוכל אולי להתקדם אל עבר פתרון כלשהו לבעיות בשוק הספרים. ראשית, מהו בעצם "מוצר צריכה רגיל"? מהו "מוצר צריכה מיוחד"? האמת היא שאין לי שום תשובה לשאלה הזאת ואסביר גם למה: כשאני מוכר ספר, אני לא מוכר ספר… אני מוכר סיפור.
טועני ה"ספרים הם מיוחדים" מפספסים את ההבדל הכל כך גדול הזה בין הקנקן למה שיש בו… או בין הכריכה למה שיש בה. ספר הוא מוצר, חד וחלק. הוא אוסף של דפים שמודבקים לחתיכת קרטון, שעליו מצויר איזשהו ציור וכתוב השם שנבחר לספר, וזה הכל. זו בדיוק ההגדרה של מוצר צריכה: כל דבר שיש לו צורה פיזית ונמצא על המדף בחנות, שם אנחנו יכולים לרכוש אותו תמורת כסף שחסכנו בעמל רב. מה הופך אותו למיוחד? בחיי, אני לא יודע.
מה שהופך כל מוצר למיוחד, הוא התוכן שלו. הערך שלו. רוצה לומר: הסיפור. רובנו שוכחים שלספר אין למעשה שום משמעות… אלא רק לסיפור שנכתב בתוכו. ממש כפי שלעגבנייה אין שום משמעות, מלבד לויטמינים ולשאר חומרים בריאים ומועילים שהיא מספקת לנו. ולא סתם בחרתי בעגבניות לצורך ההשוואה, הרי ידועה לכולנו האמירה המתחכמת "ספרים הם לא עגבניות". ידידיי המלומדים, טעות בידכם! ספרים הם בדיוק עגבניות, אך הסיפורים הם אינם עגבניות. הסיפורים הם בעלי הערך, כמו הויטמינים שבעגבנייה. סיפורים ניתן להעביר דרך הקולנוע והטלוויזיה, דרך ספר או בהקלטות קוליות, אפילו בעל פה. לכן מובן לנו מיד שאין זהות בין ספר לסיפור, אלא הספר הוא רק הכלי שבו משתמש הסופר כדי להעביר לקורא את הסיפור.
אז מה הופך ספר למיוחד? בדיוק מה שהופך עגבנייה למיוחדת: התוכן. זה הכל. האם יש סיבה לתייג ספר כ"מיוחד" ומוצרי צריכה אחרים כ"רגילים"? אני לא מוצא סיבה כזו.

הטענה השנייה של יואב ושאליה ארצה להתייחס, גורסת שאין זה חוק הסופרים שגורם לירידה המכירות, אלא הרבה מאוד סיבות שונות שביניהן הוא מונה תחרות גבוהה לספר כאמצעי הנאה לשעות הפנאי, מבצעי "4 ב-100" ויוקר המחייה הכללי. ובכן, חלק מהטענות נכונות. לא אני ולא אף אחד אחר שנמצא היום בתחום הספרות, יעז להגיד שהתחום לא רווי בבעיות. מצד שני, חלק מהטענות פשוט שגויות ובראשן הטענה כנגד מבצעי "4 ב-100", שעומדת תמיד מול טענת "חוק הסופרים" בויכוח על מה עושה יותר נזק. בואו נעשה סדר:
יואב איתמר מציין שחוק הסופרים קיים רק ארבעה חודשים, ולכן לא יכול להיות שהוא הגורם לבעיה, לעומת המבצעים שקיימים כבר שנים. אבל אנחנו צריכים לזכור שהאומדן של יואב בתחילת המאמר הוא שבוע הספר, שנכשל בגדול השנה. האם זה לא טיעון בעד המבצעים דווקא? הרי הם קיימים כבר שנים ותמיד שבוע הספר היה מוצלח יותר מאשר זה האחרון, ואילו ההבדל היחיד בין שבוע הספר האחרון לאלה שלפניו הוא שעל האחרון חל חוק הסופרים. חלפו רק ארבעה חודשים מאז הוחל חוק הסופרים, והנה קרסה הקונספציה של שבוע הספר. לעומת זאת, במשך השנים שבהן היו מבצעים, שבוע הספר הצליח יותר. יותר, ולא לגמרי, כי כמובן שגם בעבר סופרים לא התפרנסו מכתיבה. עוד נגיע לזה.
עוד טענה שמעלה יואב היא הקושי של ספרים להתחרות ב"אמצעים תרבותיים אחרים" כגון קולנוע, ויחד איתה הטענה שאף אדם לא יקנה ספרים כאשר אין לו כסף לאוכל או לתרופות. נכון מאוד! ואם יש כל כך הרבה תחרות לספרים, הן בתחום התרבות והן בכל תחום אחר, מה עלינו לעשות? טוב, הרבה. אבל בנוגע למחיר, ודאי שעלינו להוריד אותו. מחיר נמוך מושך לקוחות, זוהי משוואה פשוטה. אם כן, למה מתעקש כותב המאמר שדווקא המבצעים המורידים את המחיר הם הבעיה, והחוק המייקר את המחיר, הוא איננו הבעיה? הספרים לא עומדים בתחרות, זה הכל, ואחת הסיבות לכך היא מחירם הגבוה.
על סמך הנתונים האלה בנוגע לזמן קיומם של החוק והמבצעים, ובנוגע לתחרות שהספרים נאלצים לעמוד בה, ניתן לראות בקלות שדווקא החוק הוא זה אשר גורם את הנזק לתחום.

את שלוש הטענות האחרות של יואב אפשר לסכם כ"נכונות, אבל…" והאבל הוא שבאמת אין כרגע שום סיכוי להתפרנס לחלוטין מכתיבה. לא משנה כמה נוריד את העלויות ומה יהיה מחיר המוצר הסופי, הסיכוי של סופר לחיות אך ורק מפרסום ומכירת ספרים הוא אפסי. לכן הויכוח הזה כל כך עקר וכל כך מיותר… האם חוק הסופרים פוגע ועד כמה, זה לא מעניין. הרי גם לפניו סופרים לא הצליחו להתפרנס. בהזדמנות זו אני אזכיר אופציה שיואב איתמר לא מזכיר, כי עם האופציה שבסיכום דבריו אני דווקא מסכים מאוד. האופציה שאיננה מוזכרת היא: לכו לעבוד.
הרי מאין מגיעה התמיכה הזו בחוק הסופרים? ההשתוקקות לתמיכה ממשלתית בצורת חוק, על מנת שהסופר יוכל להתפרנס? היא ודאי לא מגיעה מחוסר יכולתו של הסופר להודות בחוסר היכולת להתפרנס… הרי אנחנו רואים סופרים מודים בכך כל הזמן. לכן הם גם תומכים בחוק! התמיכה הזו מגיעה ממקום אחר, "יהירות" שמו. כאשר סופר בישראל של ימינו מבין שהוא איננו יכול להתפרנס מכתיבה בלבד, הוא לא מוכן לקבל את העובדה הזו, ומיד דורש שהממשלה תחוקק חוק שיציל אותו. מדוע הוא לא הולך לעבוד בעבודה מכניסה יותר? ובכן, היהרות הזו, התחושה שספר הוא דבר "מיוחד" ושהסופר הוא אדם "מיוחד", היא שמונעת מסופרים רבים ללכת ולעבוד כאחד האדם. הרי הם אנשי רוח! סופרים! מצד שני, אפשר להגיד שהחקלאי גם כן מיוחד ואפילו חשוב יותר מהסופר, כי בלעדיו לא יהיה לנו אוכל, ובלעדינו לסופר לא יהיו קוראים…

אבל זו רק הצעה, ללכת בדרכם של בודלייר, ויילד, גינזברג ואחרים, שעסקו במקצועות נוספים מלבד הכתיבה. עליה ארחיב בפוסט נפרד. לסיכום דבריי אני רוצה לצטט את יואב שכותב "מה שיידרש מן המו"לים של העתיד הוא להיות מסורים לספריהם ולייצר אותם בכוחות עצמם, ולשווק אותם בכוחות עצמם…" נכון מאוד! הרי לשם כך הוקם הבלוג הזה, וכבר הזכרתי בו את רעיון הספרות העצמאית. זהו בדיוק הפתרון: אנשים שמסורים לספריהם ומוכנים לעבוד קשה על מנת להתקדם בתחום ו"לקנות" את לבו של הקהל. לצערי, יואב רואה בתהליך זה "הפרטה" של שוק הספרים, ולא מצליח להבין שמדובר בתוצאתה הבלתי נמנעת של מגמה כלל עולמית, של התפתחות טכנולוגית המייצרת תחרות לספר, ושל בעיות אינהרנטיות לשוק הספרות כפי שהוא היום. חבל שמאשימים את כל העולם ואחותו במקום לקחת אחריות ולומר: זה מה שאנחנו רוצים: אנשים המסורים לספריהם, והם בלבד.
במילים אחרות, אני מתכוון לומר: "המתאים שורד", וזה מה שיהיה.

להלן הכתבה המקורית של יואב איתמר באתר "המקום הכי חם בגיהנום": http://www.ha-makom.co.il/post/doar-yoav-itamar

התחיל הקיץ, אז אל תשכחו ללכת לים!
ועד הפעם הבאה, שחייה מהנה!