לישון בתוך קופסה, הידוע גם בכינויו "הספר הראשון שלי", חגג ביום האישה האחרון שלוש שנים לצאתו לאור, וחשבתי שזה יהיה רעיון טוב לספר עליו קצת. אחרי הכל, רוב החברים שלי מכירים אותו ועשרות אנשים כבר קראו אותו… אז אולי הגיע הזמן לספר קצת איך הופכים אוסף של מילים בקובץ וורד, לספר מודפס שיכול להעביר לך בהנאה את הזמן בשירותים, או לחלופין לרוץ אליהם לאחר שקראת בו קצת. אגב, בעיניי תהליך יצירתו של ספר הוא מעניין מאוד. טקסטים רבים עוברים שינויים גדולים או קטנים, נזרקים לפח, נכתבים מחדש, וגם איור הכריכה והשם נבחרים בקפידה ונועדו מבחינתי להחמיא לתוכן יותר מכל. בספרים שלי לפחות, אני משתדל לברור את הפרטים כך שלא רק שיתחברו לשלם כולל אחד, אלא גם יעידו על יותר מהגלוי לעין כשהם פרודים. בקיצור, נתחיל:
בניגוד לכל שאר סיפורי ה"כתבתי את הספר הראשון שלי בגיל ארבע ותמיד ידעתי שזה מה שארצה לעשות", עד שהחלטתי להוציא ספרים לאור הייתי כבר די עמוק בתוך השירות הצבאי שלי. כלומר, כתבתי עוד לפני אבל אתה לא באמת חושב על זה בתור קריירה לפני שאתה מבין שאפשר לעשות מזה אחת כזו. נכון, נכון, הרבה כסף לא יהיה שם. אבל דברים אחרים כן, וזה כל הרעיון בעצם. במסגרת הכתיבה שלי כמובן לקחתי חלק בקבוצות שונות ובסדנאות כתיבה, בהן הכרתי אנשים וחברים רבים. אחד מהם היה אפילו בעלים של הוצאה לאור… לא שידעתי את זה בכלל. אבל שנים אחר כך כאמור, בצבא, כשדיברתי עם חבר כותב אחר הוא הציע שנפנה אל אותו הבחור. כשהוא אמר לי שהמכר המשותף שלנו הוא בעלים של הוצאה לאור, שאגתי עליו: "ורק עכשיו אתה אומר לי?!" ומיד חשבנו על תוכנית: מאחר שאין לאף אחד מאיתנו סיפור ארוך אמיתי שיכול להחזיק ספר שלם לבדו, נשתמש בסיפורים הקצרים שכתבנו עד עכשיו ונוציא ספר משותף. ככה בעצם לישון בתוך קופסה קיבל את הצורה שלו: תוך כדי עבודה. כשהתחלנו בתהליך הוא כלל לא היה גמור, לא מבחינה רעיונות וודאי שלא מבחינה מוחשית. למעשה, ללישון בתוך קופסה היה תאום סיאמי שלא נולד, לאחר שחבר שלי החליט לפרוש ולהותיר אותי עם חצי ספר עצמאי. אכן, טרגדיה. הספר שאולי אתם אוחזים כעת בידכם, ואם לא אז חבל, היה אמור להיות שונה לחלוטין. הספר שאתם קוראים הוא לא בהכרח מה שהכותב התכוון ליצור, ואני מתכוון באמירה הזו לכל ספר. בסך הכל מדובר בקומדיה של טעויות, אבל אני אחזור קצת לאחור ואומר שאותו בחור הסכים כמובן להוציא לנו ספר משותף בחינם לגמרי, כולל עריכה, הפקה וכל השאר. מה עוד אפשר לבקש?
אה, כן. ספר. אוסף של כמה סיפורים קצרים הוא לא מספיק, וכשאתה נשאר רק עם חצי מהם עקב פרישת השותף, זה אפילו פחות מספיק. את הבעיה הזו פתרו סיפורים חדשים שנתווספו, כי אתה לעולם לא מפסיק לכתוב. זכורה לי במיוחד שיחת טלפון אחת ביני לבין המו"ל שבה הוא התלונן על כך שכל הסיפורים שלי מסתיימים במוות וכל הגיבורים שלהם מתים. "כלומר, אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם אתה היית הבחור שכתב את האגדה על סינדרלה…" אני מניח שמי מכם שקרא את הספר, מתגלגל עכשיו מצחוק. מה עושה חייל בשבוע שיחות אחרי שיחה כזו? הוא מחליט לבדוק את עצמו, כמובן, ולנסות לכתוב עיבוד מקורי לאגדה קלאסית, הלא היא סינדרלה… אז תוך ויתור על שעות שינה רבות וכתיבה לאור הפלאפון, יצרתי את סיפור האגדה מחדש בתוך כשבוע וחצי, כי אתה לעולם לא מפסיק לכתוב. הסיפור, שנקרא בפשטות "סינדרלה", מופיע בעמוד 94 של לישון בתוך קופסה, ואכן הוסיף לו נפח שאין לבטלו בקלות. אני גם מניח שהוא הוסיף למו"ל שלי עוד כמה קמטים, ולקח בתמורה כמה משנות חייו. וזו הנקודה שאני מנסה להעביר: אתה מתחיל לעבוד על ספר עם כך וכך וחומר, אבל הכתיבה היצירתית לא נעצרת כאן ותוך כדי התהליך חומרים חדשים נוספים, תמיד. וזו גם הסיבה שאי אפשר באמת לחזות איך ייראה ספר עם סיומו. וכמובן, לא כל סיפור שכתבתי אז מצא את דרכו אל בין הדפים. אחרי הכל, גם אני לא הייתי מרוצה תמיד מכל מה שיצא תחת ידיי. אבל לאט לאט החלו להתאסף סיפורים שונים בעלי תמה משותפת, שהסתדרו ומסתדרים דווקא לא רע בכלל ביחד, עד עצם היום הזה.
תהליך הפקתו של ספר יכול להיות ארוך. הדבר תלוי בכל האנשים שעובדים עליו, אך גם בך. עד כמה מהר אתה מספיק להגיב לשינויי העורך? ובעצם, עד כמה עריכה אתה צריך בכלל? במקרה שלי, חלק מהסיפורים עברו שיפוצים גדולים יותר וחלק לא. אין ממש כלל, אבל אני מאמין שככל שאדם כותב וצובר ניסיון, כך הוא בהכרח יתחיל את התהליך "מוכן" יותר, כלומר עם פחות צורך בעריכה. כך או כך, הצבא כרגיל נדחף בין הרגליים וזמן לעבודה כמעט לא היה. אגב, אני רוצה לציין בהזדמנות זו את העורכת הדס שלגי, שבדיוק כמוני, גם לה היה זה הספר הראשון. היא נתבקשה על ידי המו"ל לעבוד על הספר ועשתה עבודה מרשימה, ועובדה שלישון בתוך קופסה גורף מחמאות כמעט מכל מי שקרא אותו. הדס גם נשארה איתי לאחר התקפלותו של המו"ל. אה, כן. הגענו לחלק הזה. לא הרבה אחרי השחרור שלי הספר שעליו עבדתי כל כך הרבה כמעט וירד לתהומות הנשייה. חבל. עקב בעיות אישיות המו"ל החליט לשקול מחדש את הוצאת הספר, ואני נותרתי עם קובץ וורד שהיה למעשה ספר ערוך ומוכן לכל דבר. אמרנו שספרים הם לא בדיוק מה שהם נראים, נכון? מי היה מנחש שזה יקרה פתאום? וכמה ספרים כאלה נגנזים ולא רואים אור לעולם? לישון בתוך קופסה כמובן ניצל מגורל אכזר שכזה, בעזרת חברים טובים שהתגייסו לעזרתו. מכר שלח אותי עם הקובץ אל מבקר הספרות והתיאטרון, יואב איתמר, שקרא את הספר ואהב אותו. הוא עצמו שלח אותי אל משה מנשהאוף והוצאת כתב שלו, שדרכה לבסוף יצא הספר לאור. גם זה קרה, אגב, רק לאחר שאנשי ההוצאה וידאו שהמו"ל הקודם לא יוכל לתבוע אותם בשל עבודת העריכה שעשתה העורכת מטעמו. ובכן, ניתן לראות בקלות כמה גלגולים ותהפוכות עובר ספר בדרכו לידיו של הקורא, ואני באמת לא בטוח כמה קוראים מבינים זאת ועד כמה הם מעריכים את המאמץ. גם אני, לפני החוויה הזו, לקחתי את הספרים שאני קורא כמובן מאליו. הם נכתבו, הודפסו, נשלחו לחנות ומצאו את דרכם אליי. רק בזכות לישון בתוך קופסה הסתבר לי שהתהליך שונה לחלוטין. ספר נולד כרעיון במוחו של אדם, ומכאן עליו לפלס את דרכו אל העולם האמיתי ולקרום מילים ונייר, דבר שכלל איננו בטוחים בהתרחשותו. חומר יכול להיכנס ולצאת, כתב היד עלול להתגלגל בין עורכים והוצאות, וכל זה רק כדי להעלות מילים על נייר שלא בהכרח יימכר. עסק קשה, כבר אמרנו? אבל מי שלא מתייאש, מצליח.
עוד מספר נקודות:
שם הספר:
מספר אנשים כבר שאלו אותי בעבר על השם "לישון בתוך קופסה", ולכן באמת הגיע הזמן להסביר מה לעזאזל עומד מאחורי הביטוי הזה. ובכן, אחד הספרים שקראתי בתקופת הצבא, כשעבדתי על הספר, היה "וההיפופוטמים הורתחו במיכליהם" של וויליאם ס. בורוז וג'ק קרואק, משני הסופרים המשפיעים עליי. רבים תהו על שם הספר שלהם, שעוסק בכלל ברצח שהתרחש בין חבריהם בשנות הארבעים של המאה הקודמת. כמובן, מפאת הזמן שחלף כבר אי אפשר לדעת מה מקור השם, אבל הגרסה הנפוצה ביותר היא שריפה שהתרחשה בגן חיות כלשהו באותן שנים. בדיוק כשהדליקו את הרדיו, הסופרים שמעו אז את הקריין מסיים את הדיווח במילים: "…וההיפופוטמים הורתחו במיכליהם." ואני, שחיפשתי אז שם לספר שלי, אהבתי את הרעיון של שם שהוא לכאורה חסר משמעות ואשר נבחר באקראי מתוך אמצעי התקשורת. שמות כאלה עלולים להיראות כאילו הם לא אומרים דבר לגבי תוכן הספר, כשבעצם משמעותו של הספר כולו שזורה בהם. אז מכאן נלקחה ההשראה, אבל מאיפה נלקח השם עצמו? אני זוכר שכשהייתי בצבא היו מביאים לנו את העיתון של אותו יום, ובמוסף כלכלי כלשהו הייתה כתבה שכותרתה "לישון בתוך קופסה". היי! הנה כותרת מצוינת שיכולה להיות גם שם נהדר! ממש כמו במקרה של "ההיפופוטמים"! במקרה כזה גונבים בלי בושה, והשם הזה הפך להגדרה של כל אוסף הסיפורים. "היי, מה זה הדבר הזה שיש לך שם?" "אה, זה? זה רק לישון בתוך קופסה!" אגב, הכתבה שכותרתה "לישון בתוך קופסה" עסקה בחדרי מלון ביפן, שכדי להתמודד עם הצפיפות צומצמו לגודל של קופסאות, שמאפשרות בתוכן אך ורק שכיבה. לכל פעילות אחרת, אין ברירה אלא לצאת מהחדר. אה… מהקופסה.
הכריכה:
אני לא זוכר שהתלבטתי הרבה לגבי הכריכה. לא היה בכך צורך. הים הוא מוטיב ודאי בהקשר הזה, הן מפני שהוא משחק תפקיד בסיפורים והן מפני שהוא משחק תפקיד בחיי. לא ארחיב על מכלול המשמעות שלו מפני שלא זה נושא הפוסט, אך מספיק לומר רק שלדעתי השלווה של חוף הים מתארת היטב את סוג השלווה שמופיעה בספר בנקודות שונות, אשר למעשה מחפה על פרטים מחרידים בעולמן של הדמויות. כך גם הים: בעומק הוא מפחיד מאוד, אך בקרבת החוף הוא מרגיע ושקט. הנוצה מתקשרת בעיקר לסיפור הארוך הסוגר את הספר, "הכנפיים של נורית", ועל כריכת הספר היא מוסיפה עוד אספקט של רוך ועדינות לחוף הים, אך הפעם זהו רוך אמיתי, להבדיל מהפראות המוסווית של הים. משמעות הנוצה היא יופי בן חלוף, רחוק ממגע או תפישה.
ולכן, חוף ים עם נוצה הוא הציור שביקשתי מתומר נחושתן, חברה טובה שידעתי שתוכל לבצע את העבודה, ושהיום כבר לומדת בבצלאל כמובן. תומר לקחה את התיאור שלי והפיקה את הגרסה המיוחדת שלה, כולל הפרופיל של חיפה שאותו הוסיפה בעצמה. מאחר שהספר נכתב ברובו בזמן השהות שלי בעיר ובסביבתה, החלק הזה בציור מוסיף לו אופי מסוים וזה מצא חן בעיניי. פרופיל העיר הוסיף אספקט קריקטוריסטי שמתיישב היטב עם העובדה שרוב הדמויות בספר הן של ילדים ומתבגרים.
כריכה חייבת לקלוט את רוח הספר ולשקף אותו, על מנת שהקורא ירצה בכלל לפתוח ולדפדף. השם שמתנוסס עליה חייב להכיל את הרעיון המרכזי של הטקסט. והטקסט עצמו, מוכרח להיות עולם ומלואו. אז בחרנו כריכה, חיברנו לה שם, ועטפנו בה 160 עמודים מלאים. אדלג על אירוע ההשקה ועל שאר מעללי לישון בתוך קופסה מאז הולדתו, אין בכך טעם כרגע. העיקר הוא להדגים את תהליך ההוצאה לאור, בראשי פרקים כמובן, לטובת הכותב המתלבט והמתחבט. מה למדנו? שאמנם התהליך עלול להיות ארוך ובעייתי, אבל סופו של דבר, הספר יגיע לידי קוראיו.
חפשו אותנו בפייסבוק!
ונתראה בפעם הבאה!
literarly 