לנשום בספירה לאחור

תיאטרון קרוב מייסודו של ניקו ניתאי ממוקם בתחנה המרכזית של תל אביב, מאחורי דלתות כחולות כבדות. בשבת האחרונה הצטרפתי ליואב איתמר בפתיחת המקום. הגענו לחזרה אחרונה של המחזה שלו, "לנשום בספירה לאחור", לפני ההופעה של אותו הערב. יואב מלווה אותי כבר שנים בעבודה משותפת, עכשיו אני מלווה אותו. את המחזה הראשון שלו, "כהנא צדק?", הצגת יחיד מעוררת מחלוקת, ראיתי פעמיים. המחזה הצליח מאוד. הפעם עוסק המחזה באירועים הסובבים את מבצע צוק איתן, ואני כבר חיכיתי לראות איזו מחלוקת יעורר יואב הפעם.

המסדרון שמאחורי הדלתות היה חשוך. יואב הלך קדימה עם זרקור הפלאפון שלו, ואני מאחוריו עם עדי חג'בי שמשחקת את תקומה, האם האימתנית של גיבורות המחזה. עוד זוג דלתות פער יואב בקצה המסדרון, והגענו לחדר ההמתנה. מאחורי הוילון האדום נמצא התיאטרון עצמו, חשוך עדיין, ממתין לאורות שיידלקו. השחקנים ואנשי המחזה החלו להיאסף. הסתכלתי מהצד: הם נראו לי כבר מגובשים ויותר מזה, כאנשים הנהנים מעשייתם. כשאורות התיאטרון נדלקו, החלה החזרה.

את הקבוצה הובילה אורטל צבר, עוזרת הבמאי והבמאית בפועל. לחימום גופני וקולי בשביל לפתוח את הערב. לדברי יואב, מסתבר שזו פרקטיקה מקובלת. לי זה בעיקר עשה חשק להצטרף. השחקנים התחילו בחזרה והפגינו שליטה בשורות ובתפקיד. הם נראו לא רק כשחקנים, אלא ממש כמשחקים. כמו ילדים שיצאו ליום כיף בפארק. בהצגה שעוסקת בנושאים פוליטיים שנויים במחלוקת, אפילו אם היא קומית, אווירה קלילה ואנרגטית היא תמיד מעלה. וכל זה לאור קריאות הביניים של אורטל, "איטלקי! איטלקי!", שמשמעו בעברית "יאללה כבר, אין זמן!" מי שלא ראה שחקן שמתחיל לדבר במהירות כפולה כמו בלחיצה על כפתור השלט, לא ראה שחקן מימיו.

בעשרים לתשע שעט הקהל פנימה. ישבתי באחת השורות האחוריות. עכשיו, לבושים לגמרי והתפאורה מוכנה, כולל חול הים שפוזר סביב הטלוויזיה של תקומה, עכשיו זה הדבר האמיתי. ההצגה מתחילה.
אצל השחקנים לא השתנה דבר. הקהל כאילו לא היה שם: הם המשיכו לשחק את התפקיד כאילו היה יצירה אישית שלהם. ובאמת, הדמויות שקראתי על הנייר כשיואב הדפיס את המחזה, הפכו פתאום לחיות מאוד. לא רק בגופן, אלא גם בנפשן. "לפעמים אתה כותב משהו," הסביר לי יואב בדרך לתיאטרון, "והשחקן אומר שזה צריך להיות אחרת." וזה באמת מה שקרה. המחזאי חושב את הדמות, השחקן מעניק לה חיים.

לירון לוי אביטל, שהייתה אחראית גם לתלבושות, פתחה את ההצגה בתור השחקנית תיקי אלבוחר. היא גבוהה, עטורה תלתלים של זהב, עור לבן ואף מחודד. אכן פתיחה מרשימה, לראות אותה צועדת אל הבמה… וחוטפת מחבט בייסבול לברך מאחותה נועה, בשיחוקה של שיר זהבי. מלבדן נמצאו במחזה מיכאל לרנר, המשחק את ניסים החוזר בתשובה, ואמיר עודה, המשחק את השחקן הערבי חליל. האנרגיות של אמיר במהלך החזרה, שגרמו לי לתהות על איכותו של המוצר הסופי, היו בשליטה הפעם ובכל זאת נוכחות. מנווטות היטב, הן הוסיפו הרבה לאווירה המשעשעת על הבמה.
עוד הוסיפה תקומה, המקללת הראשית, שבין אם הטלוויזיה שלה עובדת או כבויה, הפה שלה תמיד פתוח. עדי הצליחה לתת לדמות אופי מיוחד, כולל מבטא וניבולי פה אותנטיים לחלוטין. מי היה מאמין שלפני שעתיים ישבתי עם הבחורה הזו במונית, והיה לה קול עדין ושקט כל כך. חמישה אנשים אכלסו את הבמה הקטנה של תיאטרון קרוב, לכל אחד אג'נדה משלו, והאינטראקציות שביניהם גדולות מסך החלקים. כל אחד משך לכיוון שלו, לעתים הקהל הצטרף אליו ולעתים לאחר, ומן המאבקים האלה שבין הדמויות קיבלנו מחזה פוליטי שבדומה ל"כהנא צדק?" וכמיטב המסורת של יואב, ידע לגעת בכל הנקודות שעל הקשת ולא להטיף לנו לפתרון אחד ויחיד.
אז איך חיים אמא שונאת ערבים עם שכן ערבי, חוזר בתשובה ובנות סוררות? כנראה שלא רע בכלל, בדיוק כמו במדינת ישראל שמחוץ לבימת התיאטרון.

תוספת נפלאה הייתה להצגה הזו בדמות א.ב. דן, שישב בצד הבמה ופרט על הגיטרה כליווי לדיאלוגים ולחילופי הסצנות. פתאום שמתי לב כמה מוזיקה יכולה להוסיף למשחק, ולא מוזיקה מוקלטת מאחורי הקלעים, אלא אדם ממשי שיושב לעיני הקהל ומנגן. דן לא הוציא מילה מפיו ובכל זאת הייתה לו נוכחות שאי אפשר היה להתעלם ממנה.
דומה לו היה תפקידו של יואב, שישב בשלווה בשורה הראשונה עד הסצנה שלקראת סוף המחזה, אז הוא טרח להשליך אבנים על הדמויות שלו. אולי זו דרכו לנזוף בהן, שקמו לחיים פתאום ומפזזות על הבמה, ואולי הכל הוא רק חלק מהמחזה. אין לדעת.

זה המקום לציין שכל השחקנים הרשימו אותי בהופעתם, אם זו שיר זהבי שהתעוזה שלה באחת הסצינות כמעט הקימה אותי על הרגליים, מיכאל לרנר שהיה מדויק כל כך כחוזר בתשובה ומחזר עד שלרגע לא חשדתי, או לירון שהפליאה לייצג את מלוא הקשת של דמותה. ואין ספק, יותר מכל, שאצל יואב אפשר למצוא את כל התכונות האלה, שהרי אחרת לא היה מצליח לכתוב את מה שראיתי. בתור חובב קולנוע ומשחק שקט וצנוע, שחקני התיאטרון גרמו לי להרחיב את קשת ההעדפות שלי. אם כי, אני חייב לציין, ישבתי בקהל אחוז חרדה מפחד שמישהו יישכח את השורות שלו. לי זה בוודאות היה קורה. להם, לא.

מעבר לכך נהניתי מאוד על אף חוסר ההסכמה שלי עם הדמויות האלה, עם רובן למעשה. מה שמוכיח שגם אנשים מהצד הנגדי יכולים להשאיר את התוויות שלהם בבית ולמצוא את מקומם, אם לא על הבמה אז בחושך שלפניה. ובעיקר, זו ההוכחה שיצירה טובה יכולה לעורר מחשבה ומחלוקת ועדיין להיות טובה, ועדיין לשעשע, ועדיין לגרום לנו לשאול. אין ספק שזו דרך מצוינת לסגור שבת.
ובאשר אליכם, קחו לכם שעתיים ולכו לראות ולשמוע. כאילו שיש לכם משהו יותר טוב לעשות…

ההצגות הבאות יתקיימו ב-31 למרץ וב-7 לאפריל, ימי שישי בשתיים עשרה בצהריים, בתיאטרון קרוב. הכניסה מרחוב לוינסקי 108, שער 41.

מודעות פרסומת

מחשבה לרגע

קל יותר לכתוב בסביבה דוברת שפה זרה. לאו דווקא בגלל המבוכה, אלא בגלל האינטימיות שבין כותב לעט, השוררת אך ורק בין אדם זר שנמצא לבדו עם דף נייר. כלומר יש בפעולת הכתיבה, שהיא מעצמה פעולה טמאה ועוד נרחיב על כך אחר כך, יש בה גם מן האינטימיות השקטה. אפילו אפוס, דרושה שתיקה שמקורה בזרות מסוימת, כדי לחברו.

על השפה

כשאנחנו לומדים שפה אנחנו מתחילים ללמוד קודם כל את החוקים שלה: הטיית פעלים, סדר המילים במשפט, אוצר מילים. אבל את שפת האם שלנו אנחנו לומדים ללא החוקים האלה. יותר מכך: האנשים הראשונית שדיברו בשפה כלשהי, עברית למשל, לא בנו אותה מתוך חוקים קיימים. הם קודם כל דיברו ורק אחר כך ניסחו את החוקים. החוקים היו שם. הם לא המצאה. אבל בדיוק כמו עם החוקים של ניוטון, מישהו רק היה צריך לנסח. אם כי, בניגוד למקרה ניוטון, חוקי השפה לא קבועים כמו חוקי הפיזיקה.
זה מצחיק, כי זה אומר שאנחנו קודם מדברים ורק אחר כך לומדים את החוקים שעל פיהם אנחנו מדברים. להבדיל מנגינה למשל ששם קודם אתה אמור ללמוד תווים ואז להלחין יצירה ולנגן אותה. למרות שיש יוצאי דופן כמובן.

כשלומדים שפה חדשה יש שתי אפשרויות לעשות את זה: האחת היא תיאורטית וכוללת שינון חוקים והטיות. האחרת היא ללמוד משפטים כפי שהם גם אם אנחנו לא יודעים למה הם כאלה. למשל, ללמוד את משמעות הביטוי "אני רוצה" בלי ללמוד להטות את הפועל "לרצות". מצד אחד זה מגביל את היכולת של האדם באותה שפה אבל מצד שני הוא ילמד לדבר הרבה יותר מהר, ולא יצטרך לעצור כל פעם ולחשוב איך הוא מטה עכשיו את הפועל שהוא רוצה להשתמש בו, על פי מין וזמן.
כשאני מדבר שפה זרה יש פעמים שהיא משתלטת עליי ובמקום לחשוב על כל מילה, המשפטים יוצאים לי בשצף. זה לא קורה ברגע אחד כמובן. אני צריך סיטואציה שבה מתאפשר לי לדבר את השפה גם אם בגמגומים. אם זה נמשך ככה לאורך זמן, בסוף השפה יוצאת לבד. אמנם סביר שעוד יהיו בה טעויות אבל הן קטנות יותר וקלות יותר. זה כמו איזה חוש שעל פיו אני יודע איך המשפט נשמע נכון יותר: כשמילת היחס נמצאת אחרי המושא או לפניו, למשל. אז אולי לשפה יש מנגנון משלה דרכו היא מתנגנת, אם אדם מוקף בה לפרק זמן.

מה שמעלה את שאלת יחסי הגומלין בין אדם לשפתו, בין שפה לתרבותה, ובין שפה לחשיבה בכלל. אלה שדוברים שפה אחת יחשבו שזה לא משמעותי: הרי בכל שפה אנחנו יכולים להגיד את אותם הדברים. לכאורה מדובר בתרגום בלבד: לוקחים מילה ומוצאים את המקבילה המדויקת ביותר בשפה האחרת. אבל מה קורה כשאין מקבילה מדויקת? יש הרבה שפות שאין להן את זה. יש הרבה שפות שבהן פשוט מקובל לנסח דברים אחרת. יש שפות שבהן מילה שאמורה לבטא פעולה היא למעשה שם תואר. אז איך נתרגם את אותו פועל משפתנו לאותה שפה? ואיך נדע להטות את אותו שם תואר, שאמור להיות פועל?

אולי אכתוב בעתיד איזה פוסט ענק שמשווה את כל השפות האלה.
זה לא יהיה הפעם.

עדכונים לקראת

אני מרגיש שאני חייב כמה עדכונים, בכל זאת כדי להודיע על התכנון לזמן הקרוב.

התחלתי לעשות את דרכי בעולם הכתיבה באופן רציני יותר. לכן אני גם לא יכול לפרט עדיין, אבל כן יכול לספר שזה קשור לאתר חדש שיעלה בקרוב לאוויר. האתר יעסוק בספרות כמובן ואני תורם לו מאמרים ויצירות. הוא צפוי להכיל תוכן רב ולהיות מרכזי מאוד בתחום.

חלק מהכתיבה שלי כוללת עכשיו תרגומים, שגם עליהם אני לא יכול לדבר עד שיתפרסמו. אני נהנה מאוד להשוות בין שפות מצד אחד ולבנות שירה מחדש מצד שני, ולכן זה דבר שמאוד מושך אותי. למעשה, תמיד משך אותי. השיר הראשון שתרגמתי היה "נשים, טבק ויין" של ג'ון קיטס, בגיל חמש עשרה בערך. הנה הוא כאן:

הבו לי נשים, טבק ויין
עד שאצעק "מספיק, זה די לי!"
עשו זאת, בבקשה, ללא התנגדות,
עד אשר אטה למות.
כי תמיד יהיו אלה, חי זקני,
השילוש הקדוש, האהוב, שלי.

ככה התחלתי פעם. באשר ליצירות מקוריות שלי, גם מאלה אפרסם כאן פחות כי אני מפנה את מאמציי לאתר החדש. לכן הבלוג יעסוק בעיקר בחוויות האישיות שלי מחיי הכתיבה, עריכת ספרים ותרגום, ואולי תובנות נוספות.

המשיכו לעקוב!