הכל אבוד, סקירה

כשמדברים על ספרות ישראלית באמת נדמה שהכל אבוד, עד שנתקלים בספר "הכל אבוד" מאת דניאל בר. מדובר בספר קצר, קריא, וישראלי לפחות כמו במבה. וככה הוא גם נקרא. מהעמוד הראשון היה לי ברור שאני הולך ליהנות מהיצירה הזאת, שדואר ישראל טרח להספיג בגשמי יורה לפני שהביא אותה אליי. אחרי ייבוש של יממה מול מפזר חום, שנינו היינו מוכנים לטנגו.
"הכל אבוד מחזיק בתוכו אמירה מלוכדת על החיים בעשור השני של שנות האלפיים. על היכולת לחלום, על החיים ועל המוות, על ילדים שהם הורים והורים שהם ילדים, על בדידות, על נשים ונשיות." נכתב על גב הספר בצורה מדויקת להחריד. "הכל אבוד" במובן הזה הוא קצת כמו סיינפלד: הוא ספר על כלום והוא ספר על הכל. הניתוק והניכור הם מאפיינים מרכזיים של הספר.

הדמויות הן אנשים פשוטים שמדברים אלינו בקולם הפנימי ביותר. אנחנו כמעט לא יודעים עליהן דבר, מלבד העובדה שהן אנושיות במובהק. למשל, הבחירה של פטריות ברגליים או יריקה על חתולים כמאפיין מרכזי לשתי דמויות בסיפור "שלושה שכנים", הופכת מיד את האנשים חסרי השם והזהות, לאנשים בכל זאת. הקשר של הדמויות בספר עם אנשים אחרים, כמו גם עם הקורא, מאופיין בתסכול מחוסר היכולת לתקשר באמת. מעניין מה זה אומר עלינו בעידן הווטסאפ והפייסבוק…

הספר עצמו מורכב מ-12 סיפורים קצרים, שלמשפטים שלהם יש מבנה שירי כמעט. השפה יומיומית אך הניסוח והתחביר לא רגילים, דומים יותר לחשיבה מאשר לכתיבה. בכל זאת, זה לא זרם תודעה שבו הכל פורץ החוצה אלא דבר מאופק הרבה יותר. הרעיונות העולים מן המשפטים, פשוטים וקלים להבנה. אותם משפטים הולכים ומתגלגלים בצורה מבלבלת לעתים, שוב כמו רצף מחשבות שנושק לסוריאליזם, והם מה שיוצר את הסיפור. לכן אמרתי בהתחלה שמדובר בספר על כלום: נדמה שדניאל בר מבקשת לייצר תחושה אצל הקורא שלה, יותר מאשר היא מבקשת לייצר נראטיב עלילתי. הכתיבה החסכנית מזכירה את עזרא פאונד, ובשילוב עם הנושאים העולים בסיפורים, גם את בוקובסקי. מצד שני יש כאן פשטות וחוסר עמדה שהם לגמרי zen. בכל מקרה, דניאל בר נמצאת בחברה טובה.

לרעה ניתן לציין את השימוש העודף בפסיקים. ניכר שהוא מכוון ויחד עם זאת, לא ברורה משמעותו. את הפסיקים אפשר להעלים או להחליף בנקודה. כמות הפסיקים פשוט צורבת את העין. זה לא תורם לעובדה שהסיפורים מסודרים בפסקאות המתארות רצף לא בהכרח כרונולוגי. זה מוסיף לבלבול, ובלבול כידוע הוא חיובי רק אם הוא גורם לקורא לתהות על המשמעות מאחורי כל זה. בסיפור "רחמים" זה נעשה בצורה טובה. בסיפור הסוגר "פילאטיס" זה נעשה בצורה מוגזמת. אין לי זמן או מקום לנתח כאן כל סיפור ואני גם לא רוצה לעשות את זה, כי יש לי חיים, ולכן נתתי רק כמה דוגמאות. הסיפור הפותח, אגב, "הכל אבוד", קנה אותי מהרגע הראשון.

הספר יצא בהוצאת חבר לעט ובעריכה מוצלחת של יואב איתמר. לצורך ההוצאה הוקם פרוייקט גיוס המונים מוצלח. ככה השגתי את העותק שלי: תרמתי. אתם תיאלצו לחפש את הספר בחנויות. באמת. כדאי לכם.
או שתנסו דרך הוצאת חבר לעט, שנמצאת כאן.

העותק הרטוב שלי