על התקופה

נדמה שהמאה ה-21 הגיעה לרוויה בתחומי היצירה. אם זה במוזיקה, בכתיבה, בציור… יש לנו הרבה מכל סוג בימינו, לא עוד מעמד מצומצם של "אמנים" מומחים. כיום הכתיבה קלה יותר: אין צורך להיסחב עם מחברת או מכונת כתיבה ואפשר תמיד למחוק את הטעויות. זו שאלה שעניינה אותי: כמה מהכותבים של ימינו היו ממשיכים לכתוב אם לא הייתה להם נוחות מחשב? אלא היו צריכים אינספור מחברות לקשקש בהן את הרעיונות שלהם. כאן יש גבול ליכולת המחיקה, המחברות הולכות ומצטברות ואיתן גם המשקל. בדקתי את זה. אני מאמין שרוב הכותבים שאנחנו רואים היום ברשת, היו נכנעים אם היו נאלצים להסתפק בדף ועט.
נדמה שה"אמנות" שלנו הפכה קלה מדי: קל לחבר מילים למשפטים, קל לצייר באמצעים אלקטרוניים, קל לצלם בפלאפון, קל אפילו ללמוד לנגן. התהליך הארוך של התמקצעות ושנים רבות של למידה, התחלף כמו האוכל והזוגיות שלנו בתרבות האינסטנט ובמחשבה שכל אחד יכול לעשות הכל. יש דברים מעניינים בתחושה הזו ויש בה דברים מפחידים.

מה ערך לדבר, שכל אחד יכול לייצרו? אם אנחנו מקבלים את התאוריה שכל אחד יכול לעסוק ב"אמנות", הרי שהיא מפסיקה להתקיים. היצירה הופכת לתחביב של בזבוז הזמן הפנוי, שמצוי לנו היום בשפע. כלומר לא רק שהיכולת ליצור הפכה מונגשת, היא הפכה גם מקובלת חברתית. אלא שכאמור, זה משפיע באופן מובהק על ערכה. בעולם שבו היה ספר אחד, אותו ספר היה הופך ליקר המציאות. הכותב שלו היה הופך לאדם מבוקש ומשלח ידו זוכה להערכה. בעולם שבו כל אחד יכול לכתוב ספר ולפרסם אותו, וההיצע גדול כל כך, יורד ערכה של המלאכה הספרותית. לפעמים אני חושב שיש בעולם יותר סופרים מבני אדם…

אלה העובדות ואין בהן שום דבר שעלול לעניין, בטעות, את ציבור הצרכנים. כלומר אלא אם יש חובב של "אמנות" כזו שבאמת סובל מן השפע, ואני מאמין שיש לפחות כמה כאלה. ודאי שעד עכשיו לא עניינתי גם את היוצרים עצמם: כל אחד מהם רואה ביצירה שלו כלי לביטוי עצמי שהוא לא יכול בלעדיו… אם כי אף אחד מהם לא מוכן לנסות. אלא שיש אולי זן של אנשים שאפשר לדבר אליו בנושא הזה. אלה האנשים שלא יוצרים למען התווית, גם לא למען הקהל. הם מכירים טוב יותר את התחום שלהם ואת מקומם בו. הם יודעים מה היה לפניהם, אם זה בעולם השירה, הציור או התיאטרון. הם שקועים בנושא לחלוטין, מתוך עניין כנה.
בכל מקרה, מה שדרושה לנו היא ריאקציה. "בכל אמנות צריכה להיות גם אוּמנות", אמרה לי ציירת אחת פעם. זה מוטו שהתיישב בראש שלי ולא יצא ממנו. אוּמנות, כלומר פסגת המלאכה, היא מה שמפריד בין האמן המקצועי לבין המתחזה לו. אוּמנות היא השקעת שעות רבות בליטוש מיומנות, הן על ידי יצירה מעשית והן על ידי קריאה ולימוד. היא לימוד התאוריה שמאחורי המקצוע. היא חיבור אידיאולוגיה  יצירתית שתלווה אותו. ואת זה, לא כל אחד מסוגל לעשות.

הריאקציה לא תבוא מן הקהל ולא מאלה שמשתדלים לשעשע אותו, ואת עצמם. היא תבוא רק מבעלי היכולת שיזנחו רעיונות של המאה ה-20 המאוחרת ושל תחילת המאה ה-21. רעיונות בדבר ה"אמנות" המהירה שאין לה חוקים, מגבלות, שמתאימה לכל צרכן. זה לא אומר שאנחנו צריכים חוקים כקבוצה או כמעמד, מספיק שיימצא כל אחד את החוקים שלו עצמו, בהתבסס על מסורת והיסטוריה. אלה בעלי היכולת שמוכנים לבצע את קפיצת האמונה בלי לדעת מה מחכה בצד השני: אולי ייאלצו לנטוש לגמרי את עיסוקם היצירתי ולהפוך, השם ישמור, לבני אדם מן השורה. ההתמקצעות יוצרת סינון. הסינון מפחית את הכמות. הפחתת הכמות מעלה את הערך. וערך, הוא בדיוק מה שחסר ל"אמנות" הזבל של ימינו. הריאקציה מתבקשת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s