הכל אבוד, סקירה

כשמדברים על ספרות ישראלית באמת נדמה שהכל אבוד, עד שנתקלים בספר "הכל אבוד" מאת דניאל בר. מדובר בספר קצר, קריא, וישראלי לפחות כמו במבה. וככה הוא גם נקרא. מהעמוד הראשון היה לי ברור שאני הולך ליהנות מהיצירה הזאת, שדואר ישראל טרח להספיג בגשמי יורה לפני שהביא אותה אליי. אחרי ייבוש של יממה מול מפזר חום, שנינו היינו מוכנים לטנגו.
"הכל אבוד מחזיק בתוכו אמירה מלוכדת על החיים בעשור השני של שנות האלפיים. על היכולת לחלום, על החיים ועל המוות, על ילדים שהם הורים והורים שהם ילדים, על בדידות, על נשים ונשיות." נכתב על גב הספר בצורה מדויקת להחריד. "הכל אבוד" במובן הזה הוא קצת כמו סיינפלד: הוא ספר על כלום והוא ספר על הכל. הניתוק והניכור הם מאפיינים מרכזיים של הספר.

הדמויות הן אנשים פשוטים שמדברים אלינו בקולם הפנימי ביותר. אנחנו כמעט לא יודעים עליהן דבר, מלבד העובדה שהן אנושיות במובהק. למשל, הבחירה של פטריות ברגליים או יריקה על חתולים כמאפיין מרכזי לשתי דמויות בסיפור "שלושה שכנים", הופכת מיד את האנשים חסרי השם והזהות, לאנשים בכל זאת. הקשר של הדמויות בספר עם אנשים אחרים, כמו גם עם הקורא, מאופיין בתסכול מחוסר היכולת לתקשר באמת. מעניין מה זה אומר עלינו בעידן הווטסאפ והפייסבוק…

הספר עצמו מורכב מ-12 סיפורים קצרים, שלמשפטים שלהם יש מבנה שירי כמעט. השפה יומיומית אך הניסוח והתחביר לא רגילים, דומים יותר לחשיבה מאשר לכתיבה. בכל זאת, זה לא זרם תודעה שבו הכל פורץ החוצה אלא דבר מאופק הרבה יותר. הרעיונות העולים מן המשפטים, פשוטים וקלים להבנה. אותם משפטים הולכים ומתגלגלים בצורה מבלבלת לעתים, שוב כמו רצף מחשבות שנושק לסוריאליזם, והם מה שיוצר את הסיפור. לכן אמרתי בהתחלה שמדובר בספר על כלום: נדמה שדניאל בר מבקשת לייצר תחושה אצל הקורא שלה, יותר מאשר היא מבקשת לייצר נראטיב עלילתי. הכתיבה החסכנית מזכירה את עזרא פאונד, ובשילוב עם הנושאים העולים בסיפורים, גם את בוקובסקי. מצד שני יש כאן פשטות וחוסר עמדה שהם לגמרי zen. בכל מקרה, דניאל בר נמצאת בחברה טובה.

לרעה ניתן לציין את השימוש העודף בפסיקים. ניכר שהוא מכוון ויחד עם זאת, לא ברורה משמעותו. את הפסיקים אפשר להעלים או להחליף בנקודה. כמות הפסיקים פשוט צורבת את העין. זה לא תורם לעובדה שהסיפורים מסודרים בפסקאות המתארות רצף לא בהכרח כרונולוגי. זה מוסיף לבלבול, ובלבול כידוע הוא חיובי רק אם הוא גורם לקורא לתהות על המשמעות מאחורי כל זה. בסיפור "רחמים" זה נעשה בצורה טובה. בסיפור הסוגר "פילאטיס" זה נעשה בצורה מוגזמת. אין לי זמן או מקום לנתח כאן כל סיפור ואני גם לא רוצה לעשות את זה, כי יש לי חיים, ולכן נתתי רק כמה דוגמאות. הסיפור הפותח, אגב, "הכל אבוד", קנה אותי מהרגע הראשון.

הספר יצא בהוצאת חבר לעט ובעריכה מוצלחת של יואב איתמר. לצורך ההוצאה הוקם פרוייקט גיוס המונים מוצלח. ככה השגתי את העותק שלי: תרמתי. אתם תיאלצו לחפש את הספר בחנויות. באמת. כדאי לכם.
או שתנסו דרך הוצאת חבר לעט, שנמצאת כאן.

15403200_1368271916518399_1471478769_n

העותק הרטוב שלי

מודעות פרסומת

מספר משוררים

כשהייתי בן שש עשרה רציתי להיות לורד ביירון
לנדוד ממקום למקום מוקסם מפראי הטבע ולמות
מתישהו בלי לחשוב על זה
אחר כך רציתי להיות ג'ק קרואק
ולכתוב במקצב חופשי את כל חיי על
הנשים הבקבוקים והמכוניות המהירות שבהם
בסוף לזכות בתהילה ולמות צעיר כמו משורר מן השורה
באירופה רציתי להיות ארתור רמבו הילד המוטרף
שברח מהחזיונות שלו בכל היבשת
ובסוף בסוף כשכבר איבדתי את החשק
ולא היה אכפת לי עוד משום דבר וכל מהלך חיי
עד כה נראה לי צפוי מראש ובלתי אפשרי
ודומה אולי לספרות זולה
אז כבר רציתי להיות בוקובסקי שאמר לי
לא להתאמץ ולא לנסות ואם זה לא בא
אז לא

ח' בכסלו תשע"ז

חובבי שירה

יש לי חברים חובבי שירה
ויש לי חברים שלא חובבים שירה
אני מעדיף את הסוג השני שאליו
גם אני משתייך
מנסה להימלט מכל המשקל הזה
שובר שורות בדרכי
בוכה על החרזנות הילדותית ש
חובבי השירה נמשכים אליה
ואני בכלל לא קורא שירה ואולי בגלל זה
אני

אבל את השיר הזה כתבתי אחרי שקראתי עזרא פאונד

ח' בכסלו תשע"ז

משהו קורה

הניידת שמאחוריי זינקה במהירות בלילה
הלכה ונצמדה לי לזנב ואני כבר מפחד שעשיתי
האורות מהבהבים כחול כחול והיא צופרת
זו לא משטרת התנועה הבנתי וזזתי לנתיב השני
כולם עשו כמוני והניידת כמו נחש בשדה חולפת
נעלמת אל החושך בהבזקי אורות כחולים

זו לא משטרת התנועה הבנתי וזה אומר
שמישהו אולי נשדד או נרצח ולא סתם
נסע במהירות גבוהה מדי לטעמו של שוטר
כלומר פשע מתבצע עכשיו ומישהו דיווח עליו
והניידת בבום אחד זינקה קדימה ונצמדה לי לזנב
אני נוסע עם זה ומחשבה באה אליי
ברגע זה קורה משהו בחיפה

ח׳ בכסלו תשע"ז

ההצעה הטובה ביותר

אני מציץ דרך חור המנעול אל חייך כשאת
לא מסתכלת מקווה לתפוס רגע של עצמאות
כמו איך את הולכת כשאיש לא רואה
מסתובבת יחפה בכל הבית ופותחת חלונות
מציירת את שארית היום שלך בקצה האצבעות

את ממציאה סיפורים ואני מומחה לציור
שביחד יכולים להקים עולם בחדר צר
ולחיות שם כשאיש לא רואה
להפוך לשמש וירח ואחר כך להחליף תפקידים
התגלגלנו זה בזו כשעוד היינו ילדים

ודרך חור המנעול הזה איש לא רואה
איך אני מסתובב לבד ומחכה ש
ואת מעבר לקיר מסתתרת משליכה אל האש זכרונות
תוצרת של חיים שהיו לנו פעם בקצות האצבעות

ה' בכסלו תשע"ז

מה שיש להגיד על עריכה

יש הרבה מה להגיד על עריכה, אותו תחום שהוא לכאורה בגדר טכנאות אפורה.
העריכה מנהלת דיאלוג עם הטקסט, ולא עם הכותב שלו.
היא יכולה להיות יצירת אמנות בפני עצמה. למעשה מעורב בה מעשה היצירה.
העריכה היא לא מה שמתווסף אל הטקסט אלא מה שנגרע ממנו.
היא המחנכת את הכותב, המרסנת את הטקסט, ועל כן היא עצמה נותרת חופשייה.
כותב טוב צריך מיומנות. עורך טוב צריך גאונות.
וזה מה שיש להגיד על עריכה.

על התקופה

נדמה שהמאה ה-21 הגיעה לרוויה בתחומי היצירה. אם זה במוזיקה, בכתיבה, בציור… יש לנו הרבה מכל סוג בימינו, לא עוד מעמד מצומצם של "אמנים" מומחים. כיום הכתיבה קלה יותר: אין צורך להיסחב עם מחברת או מכונת כתיבה ואפשר תמיד למחוק את הטעויות. זו שאלה שעניינה אותי: כמה מהכותבים של ימינו היו ממשיכים לכתוב אם לא הייתה להם נוחות מחשב? אלא היו צריכים אינספור מחברות לקשקש בהן את הרעיונות שלהם. כאן יש גבול ליכולת המחיקה, המחברות הולכות ומצטברות ואיתן גם המשקל. בדקתי את זה. אני מאמין שרוב הכותבים שאנחנו רואים היום ברשת, היו נכנעים אם היו נאלצים להסתפק בדף ועט.
נדמה שה"אמנות" שלנו הפכה קלה מדי: קל לחבר מילים למשפטים, קל לצייר באמצעים אלקטרוניים, קל לצלם בפלאפון, קל אפילו ללמוד לנגן. התהליך הארוך של התמקצעות ושנים רבות של למידה, התחלף כמו האוכל והזוגיות שלנו בתרבות האינסטנט ובמחשבה שכל אחד יכול לעשות הכל. יש דברים מעניינים בתחושה הזו ויש בה דברים מפחידים.

מה ערך לדבר, שכל אחד יכול לייצרו? אם אנחנו מקבלים את התאוריה שכל אחד יכול לעסוק ב"אמנות", הרי שהיא מפסיקה להתקיים. היצירה הופכת לתחביב של בזבוז הזמן הפנוי, שמצוי לנו היום בשפע. כלומר לא רק שהיכולת ליצור הפכה מונגשת, היא הפכה גם מקובלת חברתית. אלא שכאמור, זה משפיע באופן מובהק על ערכה. בעולם שבו היה ספר אחד, אותו ספר היה הופך ליקר המציאות. הכותב שלו היה הופך לאדם מבוקש ומשלח ידו זוכה להערכה. בעולם שבו כל אחד יכול לכתוב ספר ולפרסם אותו, וההיצע גדול כל כך, יורד ערכה של המלאכה הספרותית. לפעמים אני חושב שיש בעולם יותר סופרים מבני אדם…

אלה העובדות ואין בהן שום דבר שעלול לעניין, בטעות, את ציבור הצרכנים. כלומר אלא אם יש חובב של "אמנות" כזו שבאמת סובל מן השפע, ואני מאמין שיש לפחות כמה כאלה. ודאי שעד עכשיו לא עניינתי גם את היוצרים עצמם: כל אחד מהם רואה ביצירה שלו כלי לביטוי עצמי שהוא לא יכול בלעדיו… אם כי אף אחד מהם לא מוכן לנסות. אלא שיש אולי זן של אנשים שאפשר לדבר אליו בנושא הזה. אלה האנשים שלא יוצרים למען התווית, גם לא למען הקהל. הם מכירים טוב יותר את התחום שלהם ואת מקומם בו. הם יודעים מה היה לפניהם, אם זה בעולם השירה, הציור או התיאטרון. הם שקועים בנושא לחלוטין, מתוך עניין כנה.
בכל מקרה, מה שדרושה לנו היא ריאקציה. "בכל אמנות צריכה להיות גם אוּמנות", אמרה לי ציירת אחת פעם. זה מוטו שהתיישב בראש שלי ולא יצא ממנו. אוּמנות, כלומר פסגת המלאכה, היא מה שמפריד בין האמן המקצועי לבין המתחזה לו. אוּמנות היא השקעת שעות רבות בליטוש מיומנות, הן על ידי יצירה מעשית והן על ידי קריאה ולימוד. היא לימוד התאוריה שמאחורי המקצוע. היא חיבור אידיאולוגיה  יצירתית שתלווה אותו. ואת זה, לא כל אחד מסוגל לעשות.

הריאקציה לא תבוא מן הקהל ולא מאלה שמשתדלים לשעשע אותו, ואת עצמם. היא תבוא רק מבעלי היכולת שיזנחו רעיונות של המאה ה-20 המאוחרת ושל תחילת המאה ה-21. רעיונות בדבר ה"אמנות" המהירה שאין לה חוקים, מגבלות, שמתאימה לכל צרכן. זה לא אומר שאנחנו צריכים חוקים כקבוצה או כמעמד, מספיק שיימצא כל אחד את החוקים שלו עצמו, בהתבסס על מסורת והיסטוריה. אלה בעלי היכולת שמוכנים לבצע את קפיצת האמונה בלי לדעת מה מחכה בצד השני: אולי ייאלצו לנטוש לגמרי את עיסוקם היצירתי ולהפוך, השם ישמור, לבני אדם מן השורה. ההתמקצעות יוצרת סינון. הסינון מפחית את הכמות. הפחתת הכמות מעלה את הערך. וערך, הוא בדיוק מה שחסר ל"אמנות" הזבל של ימינו. הריאקציה מתבקשת.