אז מסתבר שצדקתי: נגמרה תקופת החגים ועכשיו סוף סוף יש זמן לנשום ולחזור לעדכן אתכם במה שהעסיק אותי. היום יהיה לנו פוסט קצת ארוך שיסקור שני אירועים, יציג את המסקנות העולות מהם, ובסוף בסוף… יצירה מקורית. אבל אל תדלגו לשם עדיין! הנה אנחנו מתחילים:
אייקון 2014: התנין המחייך
הדבר הראשון שאני רוצה לעסוק בו הוא דוכן התנין המחייך שפעל השנה בפעם השנייה בכנס אייקון, ובפעם הרביעית באופן כללי. אני אזכיר רק שכנס אייקון הוא הכנס הגדול ביותר למדע בדיוני ולפנטזיה שנערך בארץ והוא מתרחש כל שנה במהלך חג הסוכות. התנין המחייך הוא פרוייקט שנוסד על ידי ועל ידי הסופר והמוזיקאי תומר אליאס, כדי לעזור לכותבים צעירים ובעיקר כדי למכור ספרים ולעבוד באופן עצמאי, במנותק מהממסד הספרותי המנוון ומההוצאות הגדולות.
את הדוכן הפעלנו שלושה ימים בתל אביב ואמנם מבחינת מכירות עמדנו ביעדים שלנו אבל זה ממש לא החלק המעניין ביותר. החלק המעניין הוא שהתנין המחייך לא היה לבד בזירה: עוד לפחות שלושה דוכני ספרות עצמאית שאני יודע עליהם, עמדו סביבנו. ולחשוב שרק שנה לפני זה היינו לבד… חלק מהמתחרים האלה אני מכיר וחלק לא אבל דבר אחד בטוח: הם כולם הוציאו את הספרים שלהם בעצמם. אם נוסיף למגוון הזה גם את מגוון היצירות שנמכרות בדוכן התנין המחייך, נבין שספרות עצמאית היא לא בגדר תאוריה. פרסום עצמי הוא דרך שיותר ויותר כותבים צעירים נוקטים בה אחרי שהבינו שבעולם הספרות הממסדי הישראלי של ימינו, אין להם באמת סיכוי. ההבנה המחלחלת הזו שאתה לא צריך "תו תקן" של הוצאה לאור כדי להיות סופר, מביאה לנו יותר ספרים חדשים שמכילים בדרך כלל טקסטים שההוצאות מפחדות לעסוק בהם. בנוסף זה מעביר אותנו מתחום ה"מי ראוי להיקרא סופר" לתחום המשמעותי הרבה יותר: "מי ראוי להיקרא סופר טוב".
אבל לא הכל שמח בממלכת העצמאיים… לא כל הדוכנים הצליחו למכור ולהפיץ את הספרים שלהם וגם ההצלחה של התנין המחייך הייתה חלקית. למה ומה עושים עם זה? אני אסביר: התנין המחייך הציג באירוע האחרון חמישה ספרים: לישון בתוך קופסה וימים משונים, שלי. סיפורים ששכחתי למיטב זכרוני, של תומר אליאס. ריקוד ירח, ספר השירה של חרות ישלח. ואהבותיהם של האנשים הלא חשובים, של דניאל מנוחין. כל הספרים נמכרו אמנם אבל הספרים שמכרו את מירב העותקים היו שלושת הספרים הראשונים. הסיבה היא פשוטה מאוד כפי שציין איתי בחור בהרצאה שלו: אין תחליף בעיני הקהל למפגש עם הסופר וככל שהסופר יראה יותר נוכחות, כך הוא גם ימכור יותר. לכן הספרים של אלה שנכחו בדוכן נמכרו יותר, ושל האחרים פחות. גם בדוכן אחר קרה אותו דבר: שני ספרים הוצגו, אבל אחד מהם מכר יותר עותקים. איזה? זה ששייך לסופר שישב בדוכן. כמו שכבר ציינתי, זה לא מספיק רק להוציא את הספר שלך לבד… ספרות עצמאית מצריכה עבודה. סופר שלא יעבוד לא יזכה לקצור את הפירות, וחבל. וזו המסקנה המתבקשת שעולה מכנס אייקון האחרון. כמובן, אותו דבר קרה גם בכנסים הקודמים: סופר שנעדר מוכר פחות, גם כשמדובר בספרות עצמאית וגם כשמדובר בספרות ממותגת.
וחוץ מזה חילקנו חולצות בחינם לכל מי שקנה ותמך בספרות עצמאית!
קצת על שירה
ליין הקראות שירה חדש מתפתח בחיפה שעל הכרמל. או על המפרץ, תלוי מאיזה כיוון אתם מסתכלים עליה. ההופעה מתרחשת בכל יום שני האחרון של החודש. במקרה של חודש אוקטובר זה היה אתמול, העשרים ושביעי לעשירי. ואם לא שמעתם על הליין חסר השם זה בסדר, כי הוא התחיל רק בחודש ספטמבר. ההופעה של יום שני האחרון הייתה ההופעה השנייה בסך הכל. צריך עוד קצת זמן להתגבש ולהתפתח. את הערב מארגנים המשוררים החיפאיים ברק וקנין והילה זאנה, שהיא למעשה חיפאית חדשה שמגיעה מתל אביב המאובקת להרי הצפון. עד עכשיו נערכו שתי ההופעות היחידות בבית קפה הפינה שברחוב מסדה 43, כאשר הערב האחרון מציין את יום השנה למותו של לו ריד ומוקדש לזכרו. הנושא שנבחר היה "אובדן וקסם" בהתאם למר ריד ואכן המשוררים שעלו והקריאו עסקו בעיקר בנושאים האלה. בית הקפה היה מלא כבר בפעם השנייה ברציפות והמשוררים התקבלו באהדה ובמחיאות כפיים. אירוע שלישי כבר נמצא בתכנון.
אז הנה צומח לו משהו חדש בחיפה ובתור חיפאי וכותב, וגם אחד מבין המופיעים, אני מקווה שהליין החדש יחזיק מעמד ויקבל לבסוף צורה סופית שנוכל להתגאות בה.
יצירת מקור
כמו כל אחד מהמשוררים האחרים שהגיעו להופיע גם אני התבקשתי להקריא שני קטעים, ולאלה מכם שצלחו את כל הפוסט הארוך הזה מגיע לקרוא את הקטע שאיתו פתחתי… למרות שתוכלו לקרוא גם אם דילגתם ישר לכאן. להלן השיר הפותח בנושא "אובדן וקסם":
מחשבות על אובדן מציפות אותי לאט
יושב במרפסת מול המפרץ הפעור
פעם בבית הזה
היו קולות צחוק בסלון כשדיברנו
וחלקנו חלומות או פנטזיות
כאילו אין לנו עוד איש בעולם
פעם בבית הזה
היינו מלכלכים את כל המטבח
בסימני בישול גרוע
שנשארו להתייבש בזמן שאני ואתה
ישבנו במרפסת מול המפרץ הפעור
ואכלנו
פעם בבית הזה
היינו רואים את אותם סרטים
וקוראים את אותם ספרים
שאספת מהרחוב תוך כדי הליכה
כמה סיפורים הצלת והבאת אליי
כמה פעמים ישבנו ופשוט הסתכלנו
בגשם ובים
ולא משנה כמה בחורות נכנסו ויצאו
וכמה סטלנים נכנסו והוצאו
וכמה שותפים התחלפו ונעלמו
אתה תמיד נשארת
בקיץ ובחורף
כשהייתי חוזר מהעבודה
או קם בבוקר
או לא מסוגל להירדם בגלל הרעש שעשית
והייתי צורח עליך לשתוק
או לנקות את הלכלוך שהשארת במטבח בעצמך
כשאני כבר הפסקתי לאכול איתך
התחלקנו באוכל ובבגדים
ובמחשבות על אובדן לפעמים
התחלקנו באהבה לאותן הנשים
אם הייתי יכול להתחיל את כל זה מחדש
זה בדיוק מה שהייתי עושה
אבל הדיו כבר נמחק מהחוזה
ואני עזרתי לך להעמיס
ואמרתי שתוכל תמיד לבוא לבקר
ועכשיו בבית הזה
שקט מאוד ונקי יחסית
הבלגן שלך עזב איתך
ונשארה ריקנות
ועכשיו בבית הזה
הקירות עירומים כי לקחת את כל התמונות
וקילפת את הפוסטרים שמצאת בפח
ואפילו צבעת את הקיר בלבן טהור
למרות שכרגיל השארת סימנים
ועכשיו בבית הזה
אני מסתובב בין החדרים ומכבה את כל האורות בעצמי
ומחכה לשותפים החדשים שיימלאו את המקום בנוכחות שלהם
בנוכחות משלהם
שתמיד תהיה שונה משלך
ועכשיו בבית הזה
אני אוכל לבד במרפסת
וחולם לבד בלילות
ואין לי למי לספר
זה הכל להפעם. אז עד הפעם הבאה, תמשיכו לקרוא!
literarly 