הבעיה שלי עם משוררי הפייסבוק

בין חברי הפייסבוק שלי יש גם כמה כאלה שכותבים נוטס בשורות קצרות, וזה בסדר. לא צריך אופי מיוחד כדי לכתוב, בניגוד למה שכולם חושבים. אבל צריך אופי מיוחד כדי לכתוב טוב, וזה הבדל גדול. אלא שלפעמים נדמה לי שבשביל האנשים האלה השורות הנ"ל הם המלצה בלבד, וגם ממנה כדאי להתעלם. בשבילם העיקר הוא להעלות ולפרסם כמה שיותר וכמה שיותר מהר, וכמה שפחות מילים ואם אפשר אז גם בכמה שפחות השקעה, מאמץ וכישרון. אז הנה דעתי על הטרנד הגרוע ביותר בפייסבוק:

היתרון של פייסבוק הוא קודם כל במהירות וזמינות שמאפשרת כמעט לכל אחד להעלות כמעט כל דבר. כלומר, זו לא הוצאה לאור עם לקטור וגם לא קבוצת כתיבה שמלאה ביקורת הדדית. בפייסבוק זה רק אתה מול המכונה: אם ארצה אפרסם, ואם לא ארצה אז לא אפרסם. בכך אנחנו מקבלים מעין שעטנז מוזר שעוד דרוש מחקר פסיכולוגי מעמיק כדי להבין את הגורמים להולדתו. מצד אחד המגירה הנסתרת שלתוכה תוחב האדם את כתביו במקום לפרסם אותם במגזינים או עיתונים, לא כל שכן בספר משל עצמו, ומצד שני מדובר בתופעת האקסהיביציוניזם הסוטה שמטרתו זכייה בחשיפה והכרה, ואולי אף בתואר הנכסף "משורר". למה התואר הזה כל כך נכסף, אל תשאלו אותי. הכותב יואב איתמר הרי אמר כבר שהסיבה לכתיבת שירה היא איננה ידועה, כי "מי שכותב אותה מת בגיל צעיר, עני ועם פנקס שחור מלא בשמות של בחורות". אח, כמה חיכיתי לצטט את המשפט היפה הזה. ובכל זאת, משוררי הפייסבוק משליכים את פתקיהם אל אוויר העולם למען יראו וייראו.
הפתרון לשאלה הוא פשוט מאוד אם לא נכנסים למימד הפסיכולוגי שמוביל אליו. אני מתכוון ליתרון הגדול ביותר של פייסבוק, אולי הגדול מכולם, האליה וקוץ בה: פייסבוק מאפשר לנו להקיף את עצמנו רק באנשים שאנחנו רוצים לראות ולהתעלם מכל השאר. והאנשים הנבחרים האלה הם בדרך כלל אנשים אהובים אוהבים ותומכים או בקיצור, חברים שלנו שייתנו לנו לייקים. ואת זה מחפש משורר הפייסבוק. הרי בין קוראי עיתון בתפוצה ארצית עוד עלולים להימצא כאלה שלא יחבבו את השאפתן הצעיר, חס וחלילה. וספר כבר מצריך הרבה יותר עבודה מסביב. למה להתאמץ? יש פייסבוק! אגב, ברוב המקרים זה עובד: כל אדם שמשתמש בפייסבוק מכיר את הקהל שלו, ויודע בדיוק מה יידבר אליו. הרי מי רוצה לצאת מניאק ולא להחמיא לחבר שלו על הקטע, חוץ ממני? לא מישהו שאני מכיר.
מה שנוצר פה הוא היכולת של כל כותב שכזה לפרסם כל דבר שרק עלה על דעתו בידיעה שהוא יזכה לתגובות אוהדות וללייקים. אשליית המושלמות בשירותו של הגרפומן הנרקסיסט. אבל זה לא שאני רומז שכל טקסט המפורסם בפייסבוק הוא גרוע, בהכרח. יש גם טובים. יש גם טובים מאוד. ואני אינני חף מפשע: גם אני מפרסם קטעים שונים, אבל אני משתדל לעשות מהם משהו ראוי לפרסום. הביקורת אם כן היא בעיקר על אלה שמסרבים לכל ביקורת. אלה שלא מוכנים להפיץ את כתיבתם לקהל הרחב, אלה שמנסים להתחבב על חבריהם, אלה שמפחדים ממאמץ ועבודה קשה.

אני אבהיר את הנקודה בעזרת סיפור שנזכרתי בו:
חברה שלחה לי פעם את הספר הראשון שלה שהוא גם הראשון מטרילוגיה, ספר שנראה שיש בו פוטנציאל אבל למעשה היה די זוועתי ויצא לאור באיזו חברה שמוציאה ספרים לאור אבל טוענת שהיא איננה הוצאה לאור. נו, מנפלאות הפוסט מודרניות. לאחר קריאה שלחתי לכותבת המהוללת את ביקורתי וציינתי בין הדברים החיוביים גם את אלה שהיו קצת פחות חיוביים.
"אה, כן. אני יודעת. זה ישתפר בספרים הבאים." היא אמרה.
"ובכן, אז למה לא שיפרת כבר עכשיו, ומיהרת להוציא את הספר?" השבתי.
"הספר הזה הוא בעצם סוג של טיוטה." הייתה התשובה הסופית.
בכנות עכשיו, עד כמה הייתם כועסים אם היה מסתבר לכם ששש מאות העמודים שקראתם הם לא יותר מטיוטה, ושהספר שנשלח אליכם לא נחשב למוצר הסופי אפילו על ידי המחברת עצמה? זו הנקודה שרציתי להעביר. בתור כותב אני יכול לסלוח כמעט על הכל, חוץ מאשר על זלזול בקורא.

אבל אין מה לעשות, גם עם אלה צריך להתמודד בעולם האכזרי והמרתק של הכתיבה העצמאית. זה היופי שבו: האפשרות לכל קול לבוא לידי ביטוי, בין אם מדובר בזמיר ובין אם בעורב. טוב, לא עורב. את קריאות העורבים אני עוד מסוגל לסבול. אם כן ישנם חובבי הכותב שיישמחו להחמיא ולעודד גם את הגרועה שביצירות חברם, וישנם חובבי השירה שרוצים אותה חזקה כמו וויסקי נקי במורד הגרון. אז בשם חובבי הכתיבה, אנא מכם, הניחו לנו. לא כל אחד חייב להיות מוכתר "משורר" או אפילו "כותב". מספיק סבלנו את ג'ון מילטון.