על ביטס וביטניקס וחיות אחרות

כשפתחתי את הבלוג הזה החלטתי להקדיש חלק משמעותי ממנו ל"דור הביט", התנועה הספרותית שהשפיעה עליי השפעה עמוקה, ויוצריה הם בין הכותבים האהובים עליי לצד אלה שאינם נמנים על דור הביט, אך כותבים באופן דומה. ואני באמת מתכוון לכתוב על התנועה הזו, אבל בשביל זה צריך כמה הבהרות כי אני נתקל ביותר מדי מקורות בעברית שמכנים את הכותבים "ביטניקים" ומבלבלים בין הביטניקים לדור הביט. כל מי שקרא מעט מן החומר הרי יודע שמדובר לא רק בשתי קבוצות שונות, אלא גם הפוכות אלה מאלה. נראה שצריך לחדד את ההבדל.

קודם כל ולטובת אלה שלא מכירים, תנועת הביט נחשבת לתנועה הספרותית המשמעותית האחרונה נכון לעכשיו, והיא התפתחה בניו יורק בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים. החברים המרכזיים בה היו ג'ק קרואק, וויליאם ס. בורוז ואלן גינזברג, אך מלבדם התנועה כללה גם את גרגורי קורסו, ניל קסדי, הרברט האנקי ועוד כמה. מה שאפיין את כתיבתם הוא ספונטניות, שימוש בשפה פשוטה ויומיומית, וכן העיסוק ברוחניות ובשאלות קיומיות, ובתרבות הרחוב והשוליים. בפוסט הזה אני לא ארחיב על לידתה המרתקת של התנועה או על חבריה, אלא על מקור שמה ועל ההבדלים בין כל אותם מונחים שאנשים משתמשים בהם בהקשר זה.

אז מה זה "ביט"?
הראשון שתבע את המונח, לפחות לכאורה, הוא חבר דור הביט הרברט האנקי. משמעות המילה, "חבוט" או "מוכה", מצאה חן בעיני ג'ק קרואק שהשתמש בה אחר כך כדי לאפיין דור שלם שהגיע לפרקו באמריקה של המשבר הכלכלי הגדול ושל מלחמת העולם השנייה. משמעות המילה בהקשר זה היא היותו של הדור חבוט ומוכה על ידי המשברים הגלובליים ועל ידי החברה. אחר כך התגלגלו משמעויות נוספות שקשורות לתנועה, אל המילה עצמה: למשל "מקצב", משום שחברי התנועה היו חובבי ג'אז ידועים והשתדלו לכתוב במקצב מסוים את יצירותיהם. דוגמא אחרת היא beatific, "מאושר", שהגה קרואק על מנת להגן על תרבות הביט מפני החברה האמריקאית שסלדה ממנה. beatification היא גם הכרזה על אדם כקדוש על ידי הכנסייה הקתולית. ג'ק קרואק, כמו גם ניל קסדי, היו קתולים.
בקיצור, מהו "ביט" היא כנראה השאלה הקשה ביותר שעולה בקשר לתנועה הזו, והיא עלתה בהחלט פעמים רבות בראיונות רבים עם חברי התנועה. על כל פנים, הנושאים האחרים פשוטים הרבה יותר.

בהקשר לתנועה הזו ידועים כמה מושגים כמו "ביט", "תנועת הביט" או "דור הביט". כן, גם ביטניק קשור לכאן איכשהו, אבל הוא מעוות לחלוטין.
"דור הביט" למשל הוא מונח שגוי לגמרי כאשר מתיימרים לתאר בעזרתו את התנועה. אמנם קרואק תבע את הביטוי כשאמר לחברו "זה דור חבוט", אבל שנים אחר כך בראיון אמר גרגורי קורסו "אתה לא קורא לחמישה אנשים 'דור'", ובצדק. דור הביט הוא בסך הכל הכינוי שקרואק נתן לדור שאליו השתייך כשתהה, אי שם בשנות העשרים לחייו, איך יזכור העולם את בני דורו. אני מזכיר שמדובר באנשים שנולדו בערך בין 1920 ל-1935, דור שלם שגם אם לא עסק בכתיבה נחשב עדיין "ביט" בעיני חברי התנועה. כך שאין ממש קשר בין המונח "דור הביט" לסגנון הספרותי עצמו. לא כל חברי דור הביט היו כותבים, לא כולם נעשו מפורסמים, ולא כולם אפילו היו אמריקאים. זה פשוט כינוי לא רשמי לכל אותם אלה שנולדו וגדלו בין מלחמות העולם.
לעומת זאת, "תנועת הביט" הספרותית היא התנועה שבכתביה ייצגה את הלך הרוח של אותו דור שעל שמו היא נקראת ושחבריה הם בנים לדור ההוא. התנועה עצמה הורכבה ממספר מצומצם של אנשים כמובן ולקחה על עצמה את המשימה לייצג את רוח הדור, במתכוון או שלא במתכוון. ככל תנועה מתחומי היצירה היו לה עקרונות כלליים וקווים מנחים שהתפתחו בין החברים ונשמרו בכל יצירותיהם. או לפחות בכל היצירות שמשתייכות לז'אנר.
ו"ביט" הוא שמו של הז'אנר שיצרה התנועה, שייצגה את הדור. כמו שיש ספרות סוריאליסטית או ספרות רומנטית, יש גם ספרות ביט. היא נכתבת בסגנון מסוים ועוסקת בנושאים מסוימים. "ביט" הוא גם הכינוי לחברי התנועה וזה כבר פרט שכדאי לשים לב אליו. ביט הוא איננו ביטניק.

אז מה זה "ביטניק" לעזאזל?
או, יפה. טוב ששאלתם. הביטניקים היו מעין תנועה של תרבות נגד שהתפתחה בשנות החמישים. הם נהגו לחבוש כובעי ברט ולגדל זקן תיש, ולסחוב איתם לכל מקום תופים קטנים כדי לנגן עליהם שעה שהם יושבים בבתי קפה ומלהגים הגות. באשר לאופי שלהם, הוא היה הפוך לגמרי מהאופי של חברי דור הביט ומהאופי שהיה בעיניהם אידיאלי. בעוד שהביטס היו מעריצי ביבופ, שהוא סגנון ג'אז אנרגטי ומשלהב שמתאים לריקודים סוערים ומבוסס על אלתור, הביטניקים היו חובבי "קול ג'אז", שהוא סגנון ג'אז רגוע ושקט יותר. בעוד שהביטס חיו את חייהם מתפקעים מאנרגיה, נלהבים מכל דבר, תמיד מצויים בתנועה, הביטניקים היו למעשה הגרסה ההפוכה: הם לא ששו להביע רגשות והתנהגו באדישות מכוונת. מסגנון הג'אז המועדף עליהם מגיע גם שם התואר "קול" לאדם קר רוח, ההיפך מקרואק וחבריו הסוערים והרגשניים. בחיי, לפעמים לקרוא את ההשתפכויות של קרואק יכול להיות ממש מביך. אני לא מצליח להבין איך מבלבלים בין שתי הקבוצות האלה.
נכון, הביטניקים אהבו מאוד שירת ביט ומכאן גם מגיע שמם, אבל בטח אי אפשר להגיד שהם היו דומים באיזושהי צורה לביטס המקוריים. אגב, הסיומת "ניק" הודבקה להם על ידי התקשורת כאזכור ללווין החלל הסובייטי "ספוטניק", ובכך לרמז שלביטניקים יש נטיות קומוניסטיות, מה שכנראה היה נכון. תנועת הביט משנות הארבעים המאוחרות ומשנות החמישים המוקדמות, לעומת זאת, הייתה א פוליטית לחלוטין.
מעבר לזה, מעולם לא שמעתי על יצירה ספרותית שמוגדרת "ביטניקית" או על סופר שנקרא "סופר ביטניק". הביטניקים לא היוו תנועה ספרותית, לא מוזיקלית ולא יצירתית בשום צורה. למעשה הם לא השאירו שום חותם בדפי ההיסטוריה ונעלמו די מהר לטובת ממשיכיהם, שהיו קרובים הרבה יותר לביטס המקוריים, והם ההיפים.

אני אעצור כאן להפעם. אני חושב שההבדל די ברור עכשיו, מה שאומר שאפשר להתחיל באמת. על תנועת הביט עצמה ארחיב בפוסטים הבאים, ועד הפעם הבאה, תישארו ספונטניים!

מודעות פרסומת

הבעיה שלי עם משוררי הפייסבוק

בין חברי הפייסבוק שלי יש גם כמה כאלה שכותבים נוטס בשורות קצרות, וזה בסדר. לא צריך אופי מיוחד כדי לכתוב, בניגוד למה שכולם חושבים. אבל צריך אופי מיוחד כדי לכתוב טוב, וזה הבדל גדול. אלא שלפעמים נדמה לי שבשביל האנשים האלה השורות הנ"ל הם המלצה בלבד, וגם ממנה כדאי להתעלם. בשבילם העיקר הוא להעלות ולפרסם כמה שיותר וכמה שיותר מהר, וכמה שפחות מילים ואם אפשר אז גם בכמה שפחות השקעה, מאמץ וכישרון. אז הנה דעתי על הטרנד הגרוע ביותר בפייסבוק:

היתרון של פייסבוק הוא קודם כל במהירות וזמינות שמאפשרת כמעט לכל אחד להעלות כמעט כל דבר. כלומר, זו לא הוצאה לאור עם לקטור וגם לא קבוצת כתיבה שמלאה ביקורת הדדית. בפייסבוק זה רק אתה מול המכונה: אם ארצה אפרסם, ואם לא ארצה אז לא אפרסם. בכך אנחנו מקבלים מעין שעטנז מוזר שעוד דרוש מחקר פסיכולוגי מעמיק כדי להבין את הגורמים להולדתו. מצד אחד המגירה הנסתרת שלתוכה תוחב האדם את כתביו במקום לפרסם אותם במגזינים או עיתונים, לא כל שכן בספר משל עצמו, ומצד שני מדובר בתופעת האקסהיביציוניזם הסוטה שמטרתו זכייה בחשיפה והכרה, ואולי אף בתואר הנכסף "משורר". למה התואר הזה כל כך נכסף, אל תשאלו אותי. הכותב יואב איתמר הרי אמר כבר שהסיבה לכתיבת שירה היא איננה ידועה, כי "מי שכותב אותה מת בגיל צעיר, עני ועם פנקס שחור מלא בשמות של בחורות". אח, כמה חיכיתי לצטט את המשפט היפה הזה. ובכל זאת, משוררי הפייסבוק משליכים את פתקיהם אל אוויר העולם למען יראו וייראו.
הפתרון לשאלה הוא פשוט מאוד אם לא נכנסים למימד הפסיכולוגי שמוביל אליו. אני מתכוון ליתרון הגדול ביותר של פייסבוק, אולי הגדול מכולם, האליה וקוץ בה: פייסבוק מאפשר לנו להקיף את עצמנו רק באנשים שאנחנו רוצים לראות ולהתעלם מכל השאר. והאנשים הנבחרים האלה הם בדרך כלל אנשים אהובים אוהבים ותומכים או בקיצור, חברים שלנו שייתנו לנו לייקים. ואת זה מחפש משורר הפייסבוק. הרי בין קוראי עיתון בתפוצה ארצית עוד עלולים להימצא כאלה שלא יחבבו את השאפתן הצעיר, חס וחלילה. וספר כבר מצריך הרבה יותר עבודה מסביב. למה להתאמץ? יש פייסבוק! אגב, ברוב המקרים זה עובד: כל אדם שמשתמש בפייסבוק מכיר את הקהל שלו, ויודע בדיוק מה יידבר אליו. הרי מי רוצה לצאת מניאק ולא להחמיא לחבר שלו על הקטע, חוץ ממני? לא מישהו שאני מכיר.
מה שנוצר פה הוא היכולת של כל כותב שכזה לפרסם כל דבר שרק עלה על דעתו בידיעה שהוא יזכה לתגובות אוהדות וללייקים. אשליית המושלמות בשירותו של הגרפומן הנרקסיסט. אבל זה לא שאני רומז שכל טקסט המפורסם בפייסבוק הוא גרוע, בהכרח. יש גם טובים. יש גם טובים מאוד. ואני אינני חף מפשע: גם אני מפרסם קטעים שונים, אבל אני משתדל לעשות מהם משהו ראוי לפרסום. הביקורת אם כן היא בעיקר על אלה שמסרבים לכל ביקורת. אלה שלא מוכנים להפיץ את כתיבתם לקהל הרחב, אלה שמנסים להתחבב על חבריהם, אלה שמפחדים ממאמץ ועבודה קשה.

אני אבהיר את הנקודה בעזרת סיפור שנזכרתי בו:
חברה שלחה לי פעם את הספר הראשון שלה שהוא גם הראשון מטרילוגיה, ספר שנראה שיש בו פוטנציאל אבל למעשה היה די זוועתי ויצא לאור באיזו חברה שמוציאה ספרים לאור אבל טוענת שהיא איננה הוצאה לאור. נו, מנפלאות הפוסט מודרניות. לאחר קריאה שלחתי לכותבת המהוללת את ביקורתי וציינתי בין הדברים החיוביים גם את אלה שהיו קצת פחות חיוביים.
"אה, כן. אני יודעת. זה ישתפר בספרים הבאים." היא אמרה.
"ובכן, אז למה לא שיפרת כבר עכשיו, ומיהרת להוציא את הספר?" השבתי.
"הספר הזה הוא בעצם סוג של טיוטה." הייתה התשובה הסופית.
בכנות עכשיו, עד כמה הייתם כועסים אם היה מסתבר לכם ששש מאות העמודים שקראתם הם לא יותר מטיוטה, ושהספר שנשלח אליכם לא נחשב למוצר הסופי אפילו על ידי המחברת עצמה? זו הנקודה שרציתי להעביר. בתור כותב אני יכול לסלוח כמעט על הכל, חוץ מאשר על זלזול בקורא.

אבל אין מה לעשות, גם עם אלה צריך להתמודד בעולם האכזרי והמרתק של הכתיבה העצמאית. זה היופי שבו: האפשרות לכל קול לבוא לידי ביטוי, בין אם מדובר בזמיר ובין אם בעורב. טוב, לא עורב. את קריאות העורבים אני עוד מסוגל לסבול. אם כן ישנם חובבי הכותב שיישמחו להחמיא ולעודד גם את הגרועה שביצירות חברם, וישנם חובבי השירה שרוצים אותה חזקה כמו וויסקי נקי במורד הגרון. אז בשם חובבי הכתיבה, אנא מכם, הניחו לנו. לא כל אחד חייב להיות מוכתר "משורר" או אפילו "כותב". מספיק סבלנו את ג'ון מילטון.