עדיף מאוחר.

אמנם יש לי באמת הרבה מאוד דברים שאני רוצה לכתוב עליהם, החל בהיסטוריה ספרותית וכלה באידיאולוגיה הספרותית שלי, אבל החלטתי שצריך גם איזשהו פוסט מנוחה מהנושאים האלה כדי לדבר קצת עליי, למרות שזה כבר פוסט רביעי. כמו שנדמה לי שאולי כבר אמרתי, אני יכול להיות די מבולגן בנושאים האלה. דמויות ספרותיות והרעיונות שלהן הם נושאים שיכולים להסיח את דעתי בקלות, וכל החומר שהצטבר לי בראש במשך השנים כבר רוצה לצאת. מצד שני, אני מניח שכדי להיראות אפילו קצת יותר אמין, ראוי שאני אגיד למה החלטתי לקשקש על ספרות כל כך הרבה.

אני מילי, וזה גם השם שתמצאו על הספרים שלי. עליהם אני ארחיב כבר בעתיד, אבל על קצה המזלג, הוצאתי את הספר הראשון שלי לפני שנתיים בהוצאת כתב, שהיא אמנם הוצאה קטנה ופחות מוכרת מהגדולות יותר, אבל האנשים בה נהדרים והתוצר מצוין. הספר נקרא "לישון בתוך קופסה", והוא מורכב מתשעה סיפורים קצרים שלוקחים את הקורא דרך עולמות אחרים או סיטואציות שמטרתן להמחיש נקודה. על הנקודות שאני מעוניין להעביר אדבר גם כן בהמשך. הספר השני שלי יצא בקיץ האחרון באופן עצמאי, "ימים משונים" שמו, והוא מכיל עשרה סיפורים קצרים שעושים משהו די דומה לסיפורים בספר הקודם. הנושאים ונקודות המבט שונים, כמובן, אבל המטרה היא להעביר מסר. מעבר לכך הספר מוקדש לריי מנזרק, הקלידן של להקת הדורז האגדית שנפטר הקיץ בגיל 74. כאמור, ארחיב על הספרים בהמשך, אבל בינתיים אתם מוזמנים לחפש אותם בפייסבוק או סתם בגוגל.
מעבר לזה נמצא מאחורי עשור שלם של כתיבה, ברובו מדובר על כתיבה יומיומית. רוב החומר שכתבתי עדיין קיים, על המחשב ומחוצה לו, וחלק ממנו ייראה אור בעתיד. אז רוב חיי הבוגרים אני כותב, וכשאני אומר "כותב" אני מתכוון לזה. יש סיבה שאני לא משתמש בתואר "סופר", למרות שהוצאתי ספרים. הספרים האלה לא נכתבו כמקשה אחת, אלא מורכבים ממה שאני כותב. מה אני כותב? הכל. סיפורים קצרים, סיפורים ארוכים, קטעים, מחשבות ורעיונות, חלומות, שירים, דיאלוגים, וכל סוג אחר של טקסט שאתם יכולים לחשוב עליו. באמת.

כמובן שזה לא בא מעצמו. אם בצד אחד אנחנו מציבים נסיון בכתיבה, בצד השני יש להציב ידע. אני לא לומד בשום מסגרת אקדמית כי אני מאמין שבעידן האינטרנט והמידע זה בזבוז של זמן וכסף. במקום זה, אני קורא. לא רק ספרים, שמהם אני לומד המון, אלא גם מאמרים. אמנם התחלתי את דרכי הספרותית בתנועות מוקדמות יותר, אבל התנועה שהכי משכה אותי היא תנועת הביט, שידועה גם כ"התנועה הספרותית המשמעותית האחרונה באמריקה" נכון לעכשיו. והתנועה הזו היא המומחיות שלי, ואני ממשיך ללמוד.

מעבר לזה עבדתי עם כותבים נוספים ועזרתי להם להוציא, לשווק ולמכור את הספרים שלהם. בעצם, אני עדיין עוזר. הבלוג הזה, בחלקו, יוקדש לספרות עצמאית מ-א' עד ת': מה, איך, ובעיקר למה?

ואחרי שהוצאתי את זה מהמערכת, אני מרגיש כאילו אני שוב יכול לחזור וללהג על הגיבורים הספרותיים האהובים עליי. כיף!
נתראה בפעם הבאה! (:

מודעות פרסומת

החוק להגנת הספרות והסופרים… באמת?

האמת שהתכוונתי לעסוק בנושא אחר, כשכתבה משעממת במיוחד בגלובס תפסה את תשומת לבי. אני כמובן מדבר על הכתבה העוסקת ב"חוק הסופרים", כפי שהוא מוכר לציבור, אשר ייכנס לתוקף החל מה-6 לפברואר. מעבר לכך, הכתבה לא עוסקת בסיקור החוק אלא בסיקור התגובות בעולם הספרות, שמעידות כולן על השלכות שליליות. למי שלא מכיר את החוק, בקצרה:

כנסת ישראל היקרה החליטה בקיץ האחרון להעביר חוק שמטרתו להגן על הספרים והספרות… על ידי העלאת מחירי הספרים ופגיעה ישירה בצרכן, שיוכל לרכוש פחות באותו כסף. איך עושים את זה? אוסרים על מבצעים, למשל. יש כל מיני סעיפים לחוק המיותר הזה, אבל זה הנורא מכולם, וגם הבולט שבהם. בעצם זה אומר שבמשך תקופה מסוימת, שנה וחצי מרגע יציאתו של ספר חדש לאור, אסור לחנות להפחית ממחירו על ידי מבצע. ככה הסופרים ירוויחו יותר, המו"לים ירוויחו יותר, וגם הצרכן… אה, רגע… לא. הוא לא. בכל מקרה, שכחו כמובן לספר לציבור שספר שלא נמכר בצורה מספקת, יורד מהמדפים תוך שלושה שבועות וחוזר למחסנים. קראתם? שלושה שבועות. אז אם ספר מסוים לא נמכר מספיק טוב, הוא ממילא לא ישרוד על המדף את השנה וחצי ללא מבצעים… וכמובן שרוב הספרים לא יימכרו מספיק טוב כשמחירם גבוה. ככה עובדים על הציבור. אגב, הספרים שיימכרו פחות טוב, יהיו של הסופרים האנונימיים שאיש לא מכיר.
כמובן, לחוק יש גם סעיפים אחרים בנוגע לגובה התמלוגים, והמו"מ בין ההוצאה לאור לבין החנות, סעיפים שפחות מעניינים את הקורא הממוצע ויותר את אנשי עולם הספרות המקצועי. רצוי כמובן לציין שיוזמת החוק היא הגברת איריס בראל, מנכ"לית סטימצקי, שלא יכלה לעמוד בתחרות שהציבו מבצעי הארבע במאה של הרשת המתחרה, צומת ספרים. בין התומכים בחוק, שעבר הקיץ בכנסת, גם אנשי הוצאת שוקן, אנשי הוצאת גרף, ועוד כל מיני דבילים כמו עמוס עוז ויורם קניוק, ברוך שפטרנו. מומלץ ביותר להחרים את כל המפלצות הנ"ל, שבתקופה בה יוקר המחייה כל כך גבוה, הם מעיזים לייקר גם את הספרים. אם אין לחם, אכלו עוגות, ואם אין עוגה אז לפחות תקראו ספר טוב, לא?

אבל לא על זה אני רוצה לדבר, אלא על הקשקוש הזה בגלובס שחושף את מה שאני אומר כבר חצי שנה: חוק הסופרים הוא רע, בסדר? לא סתם אמרתי שהכתבה הזאת משעממת. אפילו לא קראתי אותה. אני לא צריך, כי אני חזיתי אותה. מה שקורה עכשיו הוא שהחנויות מתכוננות להעלאת מחירי הספרים, וכדי להגדיל את הרווח שלהן ממכירת כל ספר הן מבקשות הנחה מהספק, מהוצאת הספרים. ככה קטן הרווח של הוצאות הספרים והן נקלעות לקשיים, מה שבסופו של דבר גורם להן להשקיע פחות בסופרים צעירים וחדשים שלא בהכרח ימכרו הרבה, ומה שגורם גם להוצאות הקטנות והחלשות יותר להיסגר. ועל זה בדיוק מתבכיינים עכשיו המו"לים בכתבה. הנה מה שאומר ירון סדן, לשעבר יו"ר התאחדות ההוצאות וממקדמי החוק:
"קשה להבין את ההתנהלות של סטימצקי בעניין חוק ספרים. סטימצקי תמכה בחוק לאורך כל הדרך, ובאופן בלתי מובן, בחודש האחרון היא מכשילה במו ידיה את החוק. לאחרונה נודע כי סטימצקי מנצלת עד תום את כוחה הדואופולי ודורשת פער תיווך של 63%, הרבה מעבר להצהרת הכוונות שלה במהלך הדיונים על החוק, הצהרת כוונות שפורסמה גם בתקשורת. עובדה זו תביא לפגיעה בצרכנים, כיוון שמחירי הספרים יעלו בכ-25%-30% מעבר למה שהיו צריכים להיות עם היכנס החוק לתוקף."

אין הרבה מה להוסיף חוץ מלהגיד "אמרתי לכם". החוק כבר עבר וייכנס לתוקפו בתאריך המיועד, מחירי הספרים יאמירו, הדואופול של סטימצקי וצומת יתחזק, הוצאות קטנות יסגרו, וכותבים אנונימיים יקבלו דחיות. מה עושים כדי למנוע את החוק? כלום. מה עושים כדי להמשיך להוציא ולקנות ספרים? המון. למשל: רכישה באופן עצמאי מהסופרים עצמם, דרך האינטרנט או בירידי ספרים. ואם אתם כותבים בעצמכם, אתם יכולים להוציא ספר בהדפסה עצמית במחיר זול ביותר. אז יש פתרונות, ואני מתכוון להראות לכם אותם על ידי הצגת שוק הספרות העצמאית. אמנם עוד לא הספקתי לדבר פה על הוצאה עצמית ו"ירידה למחתרת" הספרותית, ואני בהחלט מתכוון להרחיב על כל הנושאים האלה בהמשך, אבל פשוט נאלצתי להגיב לכתבה הלא מפתיעה הזו. בכל זאת, אקטואליה.

עד כאן, אני הייתי אני, ואני מקווה שאמשיך להיות אני גם בפעם הבאה.
ואתם? אל תשכחו להיות אתם.

נ.ב.
והכתבה בגלובס, כמובן:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000903367

מוכנים? מתחילים.

 מסתובבות עכשיו בפייסבוק כל מיני רשימות של עשרת הספרים שהכי השפיעו על כותב הרשימה, או משהו כזה. תסלחו לי אם לא התעמקתי, פשוט כי ברוב הרשימות שראיתי הופיעו ספרים משעממים ביותר, וחלקם אפילו ספרי עיון או לימוד. זה כמו לציין כתבה בעיתון כדבר שהשפיע עליך. בקיצור, מה שכן החלטתי לעשות זה לכתוב לעומק על ספר אחד ספציפי, במקום להזכיר אותו בתוך רשימה מבוזבזת שכזו. אני מדבר כמובן על "בדרכים", אותו ספר שחבריי הקרובים כבר יודעים שהוא מילת הקוד שאסור להזכיר, אם רוצים שאני אשתוק. נתעלם לרגע מהעובדה שמי שמסתובב איתי מספיק זמן בכל מקרה חייב להיות חובב הספר, אחרת אנתק איתו מגע לעולמים, ונציין רק שמי שמכיר אותי מספיק זמן בוודאי מכיר את הספר, גם אם לא קרא אותו. אז למה אני חופר באינסופיות על ספר אחד שרוב הישראלים אפילו לא שמעו עליו? או, יופי. בשביל זה יש בלוג.

רק כהערת שוליים אגיד שבבלוג הזה אני מתכוון לדבר הרבה על תנועת הביט, ואני מתכוון להסביר למה היא התנועה הספרותית המשמעותית ביותר בתקופה המודרנית, תוך יצירת ההפרדה הנדרשת כל כך בין המושגים "דור הביט", "תנועת הביט", ו"ביטניק" והסברתה, אבל לא כאן. כרגע אני רוצה להתמקד בספר אחד, "בדרכים" שמו, אשר נכתב על ידי אחד מחברי השילוש הקדוש של תנועת הביט: ג'ק קרואק.

את הספר עצמו קראתי… יותר מדי. יש לו שתי גרסאות, ואדבר על כך בהמשך, ושתיהן מתורגמות. כלומר, מבחינתי, ארבע גרסאות. למעט אחת מהן, קראתי את כל השלוש האחרות, ואחת מהן לפחות ארבע פעמים שאני זוכר. באחד מימיי בגרמניה, משועמם, שיחקתי עם הספר. ממש לקראת סיום, החלטתי להתחיל אותו שוב ברגע שאני מסיים. הכנסתי את האצבע לתחילת הספר ואחזתי בעמוד הראשון, וממש עם קריאת המילה האחרונה הפכתי את הספר כולו והתחלתי מההתחלה. בלי הפסקה. באותו רגע. וזה עבד. כלומר, הספר עבד. הוא פשוט המשיך כאילו לא הסתיים מעולם.

אז מיהו ג'ק קרואק ומה זה "בדרכים"?

ג'ק קרואק הוא הסופר החביב עליי. כלומר, האהוב עליי. בתור כותב בעצמי, הוא גם הסופר שהשפיע עליי יותר מכולם.מאחר שאני לא מתכוון לעסוק בו כרגע, אלא בספר המשפיע ביותר שלו, אתן רק ביוגרפיה קצרה: ג'ק קרואק נולד ב-12 למרץ, 1922, כז'אן לואי קרואק בעיירה לואל שבמדינת מסצ'וסטס, ארצות הברית, להורים צרפתים קנדים. שפת אמו היא ז'ואל, ניב של צרפתית שדיברו הצרפתים הקנדים, ואנגלית החל ללמוד רק בגיל שש. חדי ההבחנה ישימו לב, בוודאי, שמשמעותו של הדבר היא שאותו סופר כתב בשפתו השנייה ולא בשפת אמו… בכל מקרה, ג'ק קרואק, או "ז'אן הקטן" כפי שנקרא אז, גדל בלואל כל חייו כקתולי, וכל חייו חלם להפוך לסופר. הוא זכה במלגה לאוניברסיטת קולומביה שבניו יורק על הצטיינותו בתחום הפוטבול, אך לבסוף פרש מהאוניברסיטה, התגייס לצבא, שוחרר, התגייס לצי הסוחר, התחתן, התגרש, טייל ברחבי אמריקה והעולם, התחתן עוד קצת, וכו' וכו'. בשנת 1957 פורסם ספרו "בדרכים" והוא הפך לכוכב שכונה ברבות הימים "מלך ההיפים", למרות הסתייגותו מתנועה זו. בשנותיו האחרונות הפך אלכוהוליסט ומתבודד וחי עם אמו ואשתו השלישית, סטלה. הוא נפטר מנזקי האלכוהוליזם ב-21 לאוקטובר, 1969. בן 47 היה במותו.

את חייו ההפכפכים והקשים לפרקים תיעד בספריו, שבמפורסם מביניהם אעסוק עתה. "On The Road", שתורגם לעברית כ"בדרכים", החל להיכתב כבר בשנות הארבעים של המאה הקודמת והוא למעשה הספר השני של קרואק, אחרי "העיירה והעיר". הדבר הראשון שאנחנו רואים כשאנחנו משווים בין שני הספרים האלה, הוא ההבדלים הטכניים והסגנוניים, ולאו דווקא הבדלי התוכן, שקיימים גם הם כמובן. "העיירה והעיר", או בשמו האנגלי "The  Town And The City" יצא בשנת 1950 והוא מה שהיינו קוראים "ספר סטנדרטי". הוא כתוב כפי שנכתבו ספרים בתקופתו, בגוף שלישי, מחולק לפרקים ומספר על חיי משפחה אחת בעיירה קטנה תוך התמקדות בכמה מבניה. כמובן, הספר מבוסס על חייו של קרואק עד המעבר לניו יורק והיכרותו עם חבריו לתנועת הביט. החלק האחרון של הספר מספר על פיטר מרטין, בן דמותו של קרואק, וחבריו בעיר הגדולה והוא החלק שבו ניתן לראות את קרואק האותנטי מבצבץ מבין הדפים. כפי שציין חברו הרברט האנקה, קרואק אהב אנשים, ורק כשכתב על אנשים פתאום ניתן לזהות אותו בספר, מעבר לדמות המספר בגוף שלישי.
ומה "בדרכים"? כבר במבט ראשון אפשר להבחין שהספר, אפילו בגרסתו המצונזרת והמותאמת לסטנדרטים הספרותיים של שנות החמישים, שונה לחלוטין. ראשית, קרואק עובר למספר בגוף ראשון, וזהו מעבר משמעותי מפני שהוא למעשה מציב את המספר כאחת הדמויות, ולא כמשקיף עליהן. רוצה לומר, המספר מתערב באופן ישיר יותר בעלילה, מניע אותה ומשנה אותה. כאן מתבצע המעבר של קרואק מ"סתם" סופר למתעד, כפי שכינה את עצמו באחד ממכתביו: "אני מספר סיפורים אמיתיים כפי שהם קרו לאנשים שאני מכיר." מעבר לכך הספר, לפני שצונזר, לא מחולק לפרקים או לפסקאות, הדיאלוגים לא בולטים כפי שאנחנו רגילים לראותם בספר רגיל אלא מתערבבים בהר הטקסט שהוא הספר. למעשה, על פי האגדה, ג'ק קרואק חזר ממסעותיו יום אחד, התיישב מול מכונת הכתיבה שלו והחליט להזין אותה ברצועת נייר ארוכה במקום בניירות בודדים, ובמשך שלושה שבועות כתב את הספר כשמאחוריו תלויות על חבלים אינספור חולצות ספוגות זיעה לייבוש, והוא ניזון אך ורק מקפה ומבנזדרין, סם מרץ חוקי באותה התקופה. עולם הספרות מלא אגדות מעניינות שכאלה, אך המקרה הנוכחי הוא ברובו אמת לאמיתה.
מיד כשסיים, רץ קרואק אל הסוכן שלו עם המגילה המגולגלת תחת זרועו והציג אותה בפניו על ידי השלכתה על השולחן. לדברי הסוכן הוא נראה שיכור אז, וכמובן שהספר שלו נדחה. רק אחרי שנים של עריכה יצא הספר המוגמר, ורק בשנת 2007, במלאת יובל להוצאת הספר לראשונה, יצאה לאור גם המגילה עצמה, כספר אמנם, אך בדיוק כפי שנכתבה מבלי לשנות בה דבר. המגילה עצמה שמורה היום במוזיאון אמריקאי כלשהו… ניכרים בה סימני גזירה והדבקה, מה שמלמד אותנו על יצירה מכוונת של המגילה הזו. בניגוד לטענה של קרואק בראיונות, על כך שמדובר בגליל נייר ארוך, הוא למעשה יצר את המגילה מדפים שאסף, גזר והדביק אלה לאלה. למה, זו כבר שאלה אחרת שעליה לא אענה הפעם. אבל מה שחשוב להבין הוא, שהדבר היה מכוון.
תוכן הספר עוסק כמובן במסעותיו של קרואק ברחבי ארצות הברית ובמקסיקו, ועל אף הצנזורים הקשים שעבר נחשב שערורייתי ביותר בשל הדמויות התמהוניות והפרועות שהציג, התכנים המיניים הבוטים ביחס לסטנדרטים של אותה תקופה, והשימוש בסמים וביצוע פשעים שהוזכרו בו תדיר. כל אלה, כמובן, הם דברים אמיתיים לחלוטין שהתרחשו. קרואק נטה להגזים אמנם, אבל בסך הכל מדובר בספר אוטוביוגרפי לחלוטין. לפני שאני עובר להסבר על השלכותיו של הספר הזה, אני אדבר על שני דברים שהם משמעותיים לספר זה. הראשון הוא הנוודות, השני הוא ניל קסדי.

רבים סוברים בטעות שקרואק יצא למסעותיו על מנת לכתוב עליהם, ושספרו מתאר נוודים פשוט מפני שקרואק עצמו היה נווד במשך כל זמן הכתיבה, שבע שנים ארוכות. שוב, זהו חלק מהאגדה שהיא חייו של ג'ק קרואק. ראשית כל, אנחנו יכולים לראות שתמת השוטטות וחיי הנדודים מופיעה כבר לקראת סוף ספרו הראשון של קרואק, למרות שכתב אותו לפני מסעותיו. מעבר לכך, עדויות שנמצאו במכתבים ובטיוטות שלו מצביעות על כך שקרואק החליט להפוך את דמויותיו לנוודים עוד באמצע שנות הארבעים. במקור הוא התכוון לספר על שני חברים שהם גם אחים או קרובי משפחה, ושניהם מחפשים משהו אבל לא יודעים מה. לאט לאט הוא פיתח עוד את הנושא והחליט שהחברים יחפשו כל מיני דברים, נתן להם שמות ותכונות, רקע קצר, ואף החל לכתוב וזנח את הכתיבה יותר מפעם אחת. אנחנו רואים בבירור, אם ככה, שדמות הנווד נבחרה על ידי קרואק באופן מכוון. וכאן אני רוצה להזכיר שוב את הרקע של קרואק, שהיה מנוגד לכל מה שנחשב "אמריקאי" באותן שנים. אנחנו מדברים על תקופה שבה אמריקאי מן השורה צריך היה להיות אנגלו סקסי, לבן, פרוטסטנטי, וסטרייט. ג'ק קרואק, לעומת זאת, היה בן להורים מהגרים, צרפתי קנדי, דובר צרפתית כשפת אם, וקתולי. בנוסף לכך, כשהיה בן שש נפטר אחיו הגדול ז'ראר בן התשע, אירוע שהשאיר חותם נצחי על חייו של קרואק. מאוחר יותר בחייו איבד אביו את עבודתו וכשהיה קרואק בתחילת שנות העשרים לחייו, נפטר גם האב. אם יש מילה אחת שניתן להגיד על תחושתו של קרואק עד אמצע שנות העשרים שלו היא תהיה "תלוש". ג'ק קרואק הוא, ואני מצטט, "נשמה מסורתית שיצאה לחלוטין מאיזון". מעבר לרקע הגזעי שלו שהיה שונה מהמודל האמריקאי, מה אמור להגיד אדם מאמין על כל אותן מיתות שפוקדות אותו? בקלות ניתן להבין עכשיו את הבחירה של קרואק בדמות הנווד: הוא הרגיש תלוש, חסר מקום בארצו שלו. לכך התווספו גם החברים שהכיר ברבות השנים בניו יורק, חברים שכולם מככבים ב"בדרכים": אלן גינזברג ההומו היהודי, וויליאם ס. בורוז הנרקומן התמהוני, הרברט האנקה הנרקומן והגנב, וניל קסדי הפרוע. כל אותם אנשים הצטרפו גם הם לאותה תחושה של זרות שהייתה נטועה בקרואק עצמו. אגב ג'ק קרואק ותחושת הזרות, ציטוט מפורסם שלו בהתייחס לעצמו הוא הנ"ל: "לפעמים אני מרגיש כמו מרגל בגוף של מישהו אחר."
ובכל זאת, הסיפור לא המריא. שנים נאבק קרואק כדי לנסות ולכתוב את הספר השני שלו, וכאמור התחיל והפסיק והתחיל והפסיק, ושינה ושינה ושינה, והפסיק. אני יכול להעיד בעצמי על התחושה, ועל כל אותן פעמים של ישיבה מול הדף מלווה ברצון להגיד משהו, לספר, להעביר מסר, מבלי לדעת איך. רוב הכותבים, בעצם, מכירים את התחושה. ספר שכזה יכול שלא להיכתב במשך שנים עד שמשהו קורה, חיזיון כלשהו נגלה אל הכותב ולפתע הוא מסוגל לכתוב את שרצה לכתוב. חיזיון כזה נגלה בפני קרואק כניל קסדי.

הו, ניל! אם יש אדם אחד שאני יכול לדבר עליו כמעט כמו על קרואק, הוא ניל קסדי. ג'יימס דין של עולם הספרות, "הזיין ואדוניס של דנבר" כפי שכותב אלן גינזברג. וכפי שכותב אלן גינזברג, ניל קסדי אכן גדל בדנבר, קולורדו. מקום לידתו הוא, למרות זאת, דווקא בסולט לייק סיטי, יוטה. בקיצור, ניל קסדי לא הכיר את אמו וגדל עם אביו הנווד השיכור אותו איבד יום אחד בילדותו, ובשל כך גדל במוסדות שונים. מנעוריו כבר היה גנב מכוניות מוכשר ביותר, נוכל ופתיין נשים. הוא הכיר את קרואק דרך חבר משותף בניו יורק, אך עזב במהירות. בכל זאת, הרושם שהשאיר על קרואק היה עצום. הקשר העמוק יותר ביניהם נוצר כשיום אחד ניל קסדי שלח לקרואק הסופר מכתב וביקש ממנו ללמד אותו לכתוב. יחד הם יצאו למסעותיהם באמריקה הצפונית, וניל קסדי הוא אכן דמות בולטת ביותר העולמו הספרותי של קרואק, שכתב עליו אפילו ספר שלם בשם "חזיונות קודי". קודי הוא השם הספרותי שהעניק קרואק לניל. המשמעות של ניל קסדי בעיני קרואק הייתה נשגבת לחלוטין… הוא לא ראה בו רק חבר אלא גם אח. למעשה, קסדי הקתולי נתפש על ידי קרואק כאחיו, אולי כתחליף לאחיו הגדול ז'ראר שאיבד בילדותו. באותם זמנים הוא התאים לנסיבות חייו של קרואק כמו כפפה ליד. כך או כך, לא אעסוק עכשיו בחייו של ניל קסדי שראויים לפוסט משל עצמם, אך אומר שהוא זה שהוביל את קרואק במסעותיו ותפס את תשומת לבו.
בהשפעת סגנון דיבורו וכתיבתו התזזיתי של קסדי החל לכתוב קרואק בגוף ראשון על ידי שימוש בטכניקת זרם התודעה. השפעה משמעותית יש גם לאחד ממכתביו של קסדי שנשלח לקרואק, ובו קסדי מתאר בדרכו הייחודית הרפתקה מינית כושלת. לאורך כל מסעותיו תיעד קרואק את התנהגותו של קסדי, כמו גם התרחשויות ואנשים אחרים, בפנקסים ובמחברות. הנדודים שיצא אליהם לצורכי הפסקה מכתיבת ספרו השני, התקוע, שימשו איפוא כדלק לספר ולספרים נוספים. ניתן לומר שבספר זה מצא קרואק את קולו הייחודי כמספר, ולכן לא רק שהוא חשוב לעולם הספרות, אלא הוא חשוב גם לעולמו הספרותי הפרטי של קרואק עצמו.

אם כן, הכל היה מוכן. קרואק יצא לנדודים מלווה בקסדי והעולם נפתח בפניו וסיפק לו את ההשראה ליצירת ספר תיעודי הכולל את כל השמות האמיתיים של כל האנשים שהופיעו בו. ופה רק מתחילה הבעיה. ההוצאה לאור של קרואק לא הסכימה כמובן לפרסם ספר המכיל שמות אמיתיים מפחד שחבריו של קרואק ייתבעו אותה על לשון הרע, ולכן נדרש קרואק ללכת ולהשיג את חתימותיהם של חבריו התמהונים על הסכם שלפיו הם לא ייתבעו. חבריו הקרובים, שכבר קראו את הספר, הסכימו מיד. עם זאת, עם חלק מהאנשים קרואק כבר לא היה בקשר וחלקם נפטרו בכל מקרה. כשטענו בהוצאה שעליו להשיג את חתימה של ג'ואן וולמר, אחת הנשים המופיעות בסיפור, קרואק כתב בתגובה "ג'ואן מתה". במקום להחתים את כל אותם אנשים הוא החליט לשנות את שמותיהם, אך ההוצאה דרשה שגם פרטים ביוגרפיים ישונו כדי שהדמויות יהפכו לבלתי ניתנות לזיהוי, וכמובן צנזור של קטעים שנחשבו אז לא הולמים כגון שימוש בסמים ושפה גסה, או תיאורים מיניים של חוויות הומוסקסואליות. וכך בסופו של דבר הפך הספר מתיעוד אותנטי של מסעות תזזיתיים בחברת נוודים ומטורפים, לסיפור מסע פרובוקטיבי עדיין אך לא בדיוק קרוב לאירועים כפי שהתרחשו בפועל. בנוסף, עקב שנות העבודה הרבות הספר יצא בשנת 1957, שבע שנים אחרי שהושלם, והאירועים המתוארים בו כאילו הם רוח התקופה, סוף שנות החמישים, שייכים למעשה לסוף שנות הארבעים. קרואק אמר בכעס שלא נתנו לו לראות את הגליונות הסופיים לפני ההדפסה, אך המרמור לא עזר. "בדרכים" יצא באופן טרגי למדי… ושינה את העולם.

צעירי שנות החמישים, שקראו את הספר כאילו היה תיעוד עכשווי, התלהבו והחלו לחקות את דמויותיו ואת מעשיהן. כך נולדה למעשה התנועה הביטניקית, שכל קשר בינה לבין הדמויות המוצגות ב"בדרכים" הוא מקרי בהחלט. אך חשוב מכך, זה היה הספר שיותר מכולם השפיע על אותם צעירים שהפכו אחר כך ל"היפים". גם נציגיהם של ההיפים קראו את הספר והתלהבו ממנו. בוב דילן צוטט כאומר "קראתי את בדרכים ב-1959, והוא שינה את חיי, כפי שהוא שינה את חייהם של כולם." גם ריי מנזדק, הקלידן של להקת הדורז אמר אז "אם לא בדרכים, הדורז אולי לא היו קיימים". ג'ון לנון קרא אותו, ג'ים מוריסון העריץ אותו, האנטר ס. תומפסון הושפע ממנו, וכמוהם עוד צעירים רבים ברחבי אמריקה. החופש המיני, השימוש בסמים, והשוטטות בחיפוש אחר משמעות בחיים מצאו חן בעיני הבייבי בומרז שגדלו לאחר מלחמת העולם השנייה, למרות הסתייגותו של קרואק מהם והטענות שלו כי המסר שלו שובש. בכל מקרה, לספר עצמו ישנה גם חשיבות תרבותית וחברתית מעבר לחשיבותו הספרותית, בכך שציג צדדים בחברה האמריקאית שהוצנעו ועודד אנשים להחצין אותם.

אך מה לגבי עולם הספרות? ובכן, הודות לצורת כתיבתו ותוכנו שימש הספר במשך שנים רבות כמושא ללעג מצידם של פרופסורים או סופרים מוכרים, למרות שקיבל גם ביקורות חיוביות. היום הוא כבר נלמד באוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית. החשיבות שלו לעולם הספרות מגיעה, כפי שאני תופש אותה, מצורת הכתיבה שלו. אני מתכוון לכך שהספר עילג. כלומר, לא לא. רגע. לא התכוונתי "עילג". התכוונתי להגיד "אותנטי". קרואק כתב ספר בשפה מדוברת, תוך תיאור אותנטי של איך אנשים חושבים ומדברים, כולל טעויות הדקדוק וביטויי הסלנג שלהם. הוא הראה לאנשים שכדי לכתוב סיפור טוב, אין צורך בשפה גבוהה ומליצית כפי שאנחנו רואים לעיתים בספרים. היום זה נשמע אולי מובן מאליו, אך לא כך זה נשמע לפני שישים שנה. כשאני קראתי את "בדרכים" לראשונה, השפה הפשוטה שבה מתבטא המספר הראתה לי את היופי שבאותנטיות הזו, ואת היופי שבחיים ספונטניים ובכתיבה ספונטנית. למעשה, קרואק קרא לסגנון הייחודי שלו "פרוזה ספונטנית". בנוסף, הוא טשטש את הגבול בין אמת לבדיון והפך את הספרות לתיעודית הרבה יותר, דבר שהאנטר ס. תומפסון שכלל אחר כך עם "עיתונאות הגונזו" שלו. החשיבות שבדבר מתבטאת בכך שלמעשה נוצר פה כלי ביטוי חדש שמאפשר לכל אחד להתבטא בכתיבה, בלי הפוזה המנופחת שאפפה סופרים ועדיין אופפת את חלקם גם היום. תנועת הביט, וקרואק ו"בדרכים" בחוד חניתה, "הורידו" למעשה את הספרות אל העם, בקנה מידה גדול ומשמעותי. חווית הכתיבה האישית שלי לפחות, הפכה למהנה ומרתקת הרבה יותר בשל כך, ואני מודה לקרואק על זה בכל פעם שאני כותב.
סופרים נוספים שהושפעו מקרואק חוץ ממני, הם כמובן האנטר ס. תומפסון, קן קיזי, הארוקי מוראקאמי וחבריו של קרואק וויליאם ס. בורוז, ג'ון קלילון הולמס ואלן גינזברג. כך שהתרומה התרבותית של קרואק הייתה במובן מסויים גם בהפיכתם של אלה לכותבים מוצלחים ומשפיעים בפני עצמם שהלכו ופיתחו טכניקות ספרותיות, כפי שעשה תומפסון עם עיתונאות הגונזו או בורוז עם טכניקת הגזירה וההדבקה שלו.

גם עבורי באופן אישי הספר הזה משמעותי מאוד, אבל לא ניכנס לזה הפעם כי נראה לי שכבר כתבתי מספיק.
אה, כן! עוד משהו! בחנויות הספרים של אמריקה "בדרכים" מוצג רק מאחורי הדלפק… בפעם האחרונה ששמעתי על כך, הוא הספר השני הכי נגנב אחרי התנ"ך הקדוש.

אני עוד אחזור אל כל האנשים המוזכרים כאן בפעם אחרת. ועד אז, תמשיכו לכתוב!

קלטתם שיורד גשם?

היה לי פעם בלוג, אבל אני מניח שהוא נמחק מתישהו במרוצת השנים. ובכל זאת אני מוצא את עצמי מתקשה לכתוב שוב פוסטים ארוכים בשעה שהגשם דופק בחוץ, על החלון והקירות ועל הגג ומה לא. שומעים אותו בכל הארץ, לאורכה ולרוחבה. ולא יותר.

אז אחרי שחשבתי שהבלוגים די עפו לעזאזל מהעולם, כי פייסבוק יכול להחליף אותם ועושה את זה די בקלות, גיליתי שלא ממש. ומזה בעצם רציתי להתחיל לפני שהסערה הזאת הגיעה נושאת את הפסקה הראשונה שלי… בקיצור, מי אני לא משנה כרגע. הרי בכל מקרה הקוראים הראשונים שלי יהיו חברים שכבר מכירים אותי, חלקם יותר וחלקם פחות. הרי אני הולך להעלות את זה לפייסבוק בכל מקרה, לא? ודווקא בגלל זה חשבתי שיותר הגיוני לפתוח ב"למה בלוג עכשיו?"

אז בלוג עכשיו כי מצד אחד בא לי לכתוב הרבה, ומצד שני לא בתכיפות גדולה כל כך, ומצד שלישי לא דברים שמעניינים את כל חברי הפייסבוק שלי, ומצד רביעי לא דברים שמיועדים לכל חברי הפייסבוק שלי. יש פה יותר אנונימיות מאשר בפייסבוק, ומצד שני יכולת לחשוף יותר. בקיצור, אני צריך מקום לבלבל בו את המוח. ואז כמובן הגעתי לשאלה המתבקשת: על מה כבר אפשר לדבר כל כך הרבה?

לא, לא על עצמי. ואחרי שמאסתי גם בכל שאר הנושאים, והם מאסו בי, נראה שאיאלץ לחזור לאהובה הישנה ולדבר על ספרות. או, יופי. הגענו לתוכן. אז אמנם יש לי כמה תחומי עניין בחיים, וסביר להניח שהם יצליחו להשתחל מדי פעם גם לתוך הכספת הפרוצה הזו, אבל האחד שבו אני מתמקד כבר שנים הוא תחום הספרות. וכשאני אומר "מתמקד" אני לא מתכוון רק לשני הספרים שכבר הוצאתי או לכל אלה שעוד לא הוצאתי, אלא גם לדעות, תיאוריות, מאמרים ושאר דברים שאולי הגיע הזמן לחלוק עם העולם. העולם דובר העברית, כלומר.

אל תבינו אותי לא נכון. אני לא מבטיח כלום. תהיה קצת הגות ותהיה קצת ספרות, ותהיה קצת הגות בנושאי ספרות, וקטעים שכתבתי או חשבתי לכתוב. זה מין פרופיל פייסבוק מורחב, שהסטטוס הממוצע שלו יהיה בערך באורך של פוסט בבלוג נידח כלשהו. מי שמעוניין, מוזמן. אבל אל תתפלאו אם הרבה פעמים אני לא מאורגן. למשל בפוסט הזה בטח רציתי לכתוב מיליון דברים אחרים, ואני כבר לא זוכר שום דבר מהם. אבל על בעיות הזיכרון שלי בפעם אחרת.

עד הפעם הבאה.