לנשום בספירה לאחור

תיאטרון קרוב מייסודו של ניקו ניתאי ממוקם בתחנה המרכזית של תל אביב, מאחורי דלתות כחולות כבדות. בשבת האחרונה הצטרפתי ליואב איתמר בפתיחת המקום. הגענו לחזרה אחרונה של המחזה שלו, "לנשום בספירה לאחור", לפני ההופעה של אותו הערב. יואב מלווה אותי כבר שנים בעבודה משותפת, עכשיו אני מלווה אותו. את המחזה הראשון שלו, "כהנא צדק?", הצגת יחיד מעוררת מחלוקת, ראיתי פעמיים. המחזה הצליח מאוד. הפעם עוסק המחזה באירועים הסובבים את מבצע צוק איתן, ואני כבר חיכיתי לראות איזו מחלוקת יעורר יואב הפעם.

המסדרון שמאחורי הדלתות היה חשוך. יואב הלך קדימה עם זרקור הפלאפון שלו, ואני מאחוריו עם עדי חג'בי שמשחקת את תקומה, האם האימתנית של גיבורות המחזה. עוד זוג דלתות פער יואב בקצה המסדרון, והגענו לחדר ההמתנה. מאחורי הוילון האדום נמצא התיאטרון עצמו, חשוך עדיין, ממתין לאורות שיידלקו. השחקנים ואנשי המחזה החלו להיאסף. הסתכלתי מהצד: הם נראו לי כבר מגובשים ויותר מזה, כאנשים הנהנים מעשייתם. כשאורות התיאטרון נדלקו, החלה החזרה.

את הקבוצה הובילה אורטל צבר, עוזרת הבמאי והבמאית בפועל. לחימום גופני וקולי בשביל לפתוח את הערב. לדברי יואב, מסתבר שזו פרקטיקה מקובלת. לי זה בעיקר עשה חשק להצטרף. השחקנים התחילו בחזרה והפגינו שליטה בשורות ובתפקיד. הם נראו לא רק כשחקנים, אלא ממש כמשחקים. כמו ילדים שיצאו ליום כיף בפארק. בהצגה שעוסקת בנושאים פוליטיים שנויים במחלוקת, אפילו אם היא קומית, אווירה קלילה ואנרגטית היא תמיד מעלה. וכל זה לאור קריאות הביניים של אורטל, "איטלקי! איטלקי!", שמשמעו בעברית "יאללה כבר, אין זמן!" מי שלא ראה שחקן שמתחיל לדבר במהירות כפולה כמו בלחיצה על כפתור השלט, לא ראה שחקן מימיו.

בעשרים לתשע שעט הקהל פנימה. ישבתי באחת השורות האחוריות. עכשיו, לבושים לגמרי והתפאורה מוכנה, כולל חול הים שפוזר סביב הטלוויזיה של תקומה, עכשיו זה הדבר האמיתי. ההצגה מתחילה.
אצל השחקנים לא השתנה דבר. הקהל כאילו לא היה שם: הם המשיכו לשחק את התפקיד כאילו היה יצירה אישית שלהם. ובאמת, הדמויות שקראתי על הנייר כשיואב הדפיס את המחזה, הפכו פתאום לחיות מאוד. לא רק בגופן, אלא גם בנפשן. "לפעמים אתה כותב משהו," הסביר לי יואב בדרך לתיאטרון, "והשחקן אומר שזה צריך להיות אחרת." וזה באמת מה שקרה. המחזאי חושב את הדמות, השחקן מעניק לה חיים.

לירון לוי אביטל, שהייתה אחראית גם לתלבושות, פתחה את ההצגה בתור השחקנית תיקי אלבוחר. היא גבוהה, עטורה תלתלים של זהב, עור לבן ואף מחודד. אכן פתיחה מרשימה, לראות אותה צועדת אל הבמה… וחוטפת מחבט בייסבול לברך מאחותה נועה, בשיחוקה של שיר זהבי. מלבדן נמצאו במחזה מיכאל לרנר, המשחק את ניסים החוזר בתשובה, ואמיר עודה, המשחק את השחקן הערבי חליל. האנרגיות של אמיר במהלך החזרה, שגרמו לי לתהות על איכותו של המוצר הסופי, היו בשליטה הפעם ובכל זאת נוכחות. מנווטות היטב, הן הוסיפו הרבה לאווירה המשעשעת על הבמה.
עוד הוסיפה תקומה, המקללת הראשית, שבין אם הטלוויזיה שלה עובדת או כבויה, הפה שלה תמיד פתוח. עדי הצליחה לתת לדמות אופי מיוחד, כולל מבטא וניבולי פה אותנטיים לחלוטין. מי היה מאמין שלפני שעתיים ישבתי עם הבחורה הזו במונית, והיה לה קול עדין ושקט כל כך. חמישה אנשים אכלסו את הבמה הקטנה של תיאטרון קרוב, לכל אחד אג'נדה משלו, והאינטראקציות שביניהם גדולות מסך החלקים. כל אחד משך לכיוון שלו, לעתים הקהל הצטרף אליו ולעתים לאחר, ומן המאבקים האלה שבין הדמויות קיבלנו מחזה פוליטי שבדומה ל"כהנא צדק?" וכמיטב המסורת של יואב, ידע לגעת בכל הנקודות שעל הקשת ולא להטיף לנו לפתרון אחד ויחיד.
אז איך חיים אמא שונאת ערבים עם שכן ערבי, חוזר בתשובה ובנות סוררות? כנראה שלא רע בכלל, בדיוק כמו במדינת ישראל שמחוץ לבימת התיאטרון.

תוספת נפלאה הייתה להצגה הזו בדמות א.ב. דן, שישב בצד הבמה ופרט על הגיטרה כליווי לדיאלוגים ולחילופי הסצנות. פתאום שמתי לב כמה מוזיקה יכולה להוסיף למשחק, ולא מוזיקה מוקלטת מאחורי הקלעים, אלא אדם ממשי שיושב לעיני הקהל ומנגן. דן לא הוציא מילה מפיו ובכל זאת הייתה לו נוכחות שאי אפשר היה להתעלם ממנה.
דומה לו היה תפקידו של יואב, שישב בשלווה בשורה הראשונה עד הסצנה שלקראת סוף המחזה, אז הוא טרח להשליך אבנים על הדמויות שלו. אולי זו דרכו לנזוף בהן, שקמו לחיים פתאום ומפזזות על הבמה, ואולי הכל הוא רק חלק מהמחזה. אין לדעת.

זה המקום לציין שכל השחקנים הרשימו אותי בהופעתם, אם זו שיר זהבי שהתעוזה שלה באחת הסצינות כמעט הקימה אותי על הרגליים, מיכאל לרנר שהיה מדויק כל כך כחוזר בתשובה ומחזר עד שלרגע לא חשדתי, או לירון שהפליאה לייצג את מלוא הקשת של דמותה. ואין ספק, יותר מכל, שאצל יואב אפשר למצוא את כל התכונות האלה, שהרי אחרת לא היה מצליח לכתוב את מה שראיתי. בתור חובב קולנוע ומשחק שקט וצנוע, שחקני התיאטרון גרמו לי להרחיב את קשת ההעדפות שלי. אם כי, אני חייב לציין, ישבתי בקהל אחוז חרדה מפחד שמישהו יישכח את השורות שלו. לי זה בוודאות היה קורה. להם, לא.

מעבר לכך נהניתי מאוד על אף חוסר ההסכמה שלי עם הדמויות האלה, עם רובן למעשה. מה שמוכיח שגם אנשים מהצד הנגדי יכולים להשאיר את התוויות שלהם בבית ולמצוא את מקומם, אם לא על הבמה אז בחושך שלפניה. ובעיקר, זו ההוכחה שיצירה טובה יכולה לעורר מחשבה ומחלוקת ועדיין להיות טובה, ועדיין לשעשע, ועדיין לגרום לנו לשאול. אין ספק שזו דרך מצוינת לסגור שבת.
ובאשר אליכם, קחו לכם שעתיים ולכו לראות ולשמוע. כאילו שיש לכם משהו יותר טוב לעשות…

ההצגות הבאות יתקיימו ב-31 למרץ וב-7 לאפריל, ימי שישי בשתיים עשרה בצהריים, בתיאטרון קרוב. הכניסה מרחוב לוינסקי 108, שער 41.

מודעות פרסומת

מחשבה לרגע

קל יותר לכתוב בסביבה דוברת שפה זרה. לאו דווקא בגלל המבוכה, אלא בגלל האינטימיות שבין כותב לעט, השוררת אך ורק בין אדם זר שנמצא לבדו עם דף נייר. כלומר יש בפעולת הכתיבה, שהיא מעצמה פעולה טמאה ועוד נרחיב על כך אחר כך, יש בה גם מן האינטימיות השקטה. אפילו אפוס, דרושה שתיקה שמקורה בזרות מסוימת, כדי לחברו.

על השפה

כשאנחנו לומדים שפה אנחנו מתחילים ללמוד קודם כל את החוקים שלה: הטיית פעלים, סדר המילים במשפט, אוצר מילים. אבל את שפת האם שלנו אנחנו לומדים ללא החוקים האלה. יותר מכך: האנשים הראשונית שדיברו בשפה כלשהי, עברית למשל, לא בנו אותה מתוך חוקים קיימים. הם קודם כל דיברו ורק אחר כך ניסחו את החוקים. החוקים היו שם. הם לא המצאה. אבל בדיוק כמו עם החוקים של ניוטון, מישהו רק היה צריך לנסח. אם כי, בניגוד למקרה ניוטון, חוקי השפה לא קבועים כמו חוקי הפיזיקה.
זה מצחיק, כי זה אומר שאנחנו קודם מדברים ורק אחר כך לומדים את החוקים שעל פיהם אנחנו מדברים. להבדיל מנגינה למשל ששם קודם אתה אמור ללמוד תווים ואז להלחין יצירה ולנגן אותה. למרות שיש יוצאי דופן כמובן.

כשלומדים שפה חדשה יש שתי אפשרויות לעשות את זה: האחת היא תיאורטית וכוללת שינון חוקים והטיות. האחרת היא ללמוד משפטים כפי שהם גם אם אנחנו לא יודעים למה הם כאלה. למשל, ללמוד את משמעות הביטוי "אני רוצה" בלי ללמוד להטות את הפועל "לרצות". מצד אחד זה מגביל את היכולת של האדם באותה שפה אבל מצד שני הוא ילמד לדבר הרבה יותר מהר, ולא יצטרך לעצור כל פעם ולחשוב איך הוא מטה עכשיו את הפועל שהוא רוצה להשתמש בו, על פי מין וזמן.
כשאני מדבר שפה זרה יש פעמים שהיא משתלטת עליי ובמקום לחשוב על כל מילה, המשפטים יוצאים לי בשצף. זה לא קורה ברגע אחד כמובן. אני צריך סיטואציה שבה מתאפשר לי לדבר את השפה גם אם בגמגומים. אם זה נמשך ככה לאורך זמן, בסוף השפה יוצאת לבד. אמנם סביר שעוד יהיו בה טעויות אבל הן קטנות יותר וקלות יותר. זה כמו איזה חוש שעל פיו אני יודע איך המשפט נשמע נכון יותר: כשמילת היחס נמצאת אחרי המושא או לפניו, למשל. אז אולי לשפה יש מנגנון משלה דרכו היא מתנגנת, אם אדם מוקף בה לפרק זמן.

מה שמעלה את שאלת יחסי הגומלין בין אדם לשפתו, בין שפה לתרבותה, ובין שפה לחשיבה בכלל. אלה שדוברים שפה אחת יחשבו שזה לא משמעותי: הרי בכל שפה אנחנו יכולים להגיד את אותם הדברים. לכאורה מדובר בתרגום בלבד: לוקחים מילה ומוצאים את המקבילה המדויקת ביותר בשפה האחרת. אבל מה קורה כשאין מקבילה מדויקת? יש הרבה שפות שאין להן את זה. יש הרבה שפות שבהן פשוט מקובל לנסח דברים אחרת. יש שפות שבהן מילה שאמורה לבטא פעולה היא למעשה שם תואר. אז איך נתרגם את אותו פועל משפתנו לאותה שפה? ואיך נדע להטות את אותו שם תואר, שאמור להיות פועל?

אולי אכתוב בעתיד איזה פוסט ענק שמשווה את כל השפות האלה.
זה לא יהיה הפעם.

עדכונים לקראת

אני מרגיש שאני חייב כמה עדכונים, בכל זאת כדי להודיע על התכנון לזמן הקרוב.

התחלתי לעשות את דרכי בעולם הכתיבה באופן רציני יותר. לכן אני גם לא יכול לפרט עדיין, אבל כן יכול לספר שזה קשור לאתר חדש שיעלה בקרוב לאוויר. האתר יעסוק בספרות כמובן ואני תורם לו מאמרים ויצירות. הוא צפוי להכיל תוכן רב ולהיות מרכזי מאוד בתחום.

חלק מהכתיבה שלי כוללת עכשיו תרגומים, שגם עליהם אני לא יכול לדבר עד שיתפרסמו. אני נהנה מאוד להשוות בין שפות מצד אחד ולבנות שירה מחדש מצד שני, ולכן זה דבר שמאוד מושך אותי. למעשה, תמיד משך אותי. השיר הראשון שתרגמתי היה "נשים, טבק ויין" של ג'ון קיטס, בגיל חמש עשרה בערך. הנה הוא כאן:

הבו לי נשים, טבק ויין
עד שאצעק "מספיק, זה די לי!"
עשו זאת, בבקשה, ללא התנגדות,
עד אשר אטה למות.
כי תמיד יהיו אלה, חי זקני,
השילוש הקדוש, האהוב, שלי.

ככה התחלתי פעם. באשר ליצירות מקוריות שלי, גם מאלה אפרסם כאן פחות כי אני מפנה את מאמציי לאתר החדש. לכן הבלוג יעסוק בעיקר בחוויות האישיות שלי מחיי הכתיבה, עריכת ספרים ותרגום, ואולי תובנות נוספות.

המשיכו לעקוב!

דו"ח פסיכוזה

אני שמח לבשר שספר נוסף בעריכתי ייצא לאור בקרוב, בהוצאת חבר לעט של יואב איתמר. מדובר באחד הספרים המעניינים יותר שיצא לי לערוך, גם כי קיבלתי יד חופשית מה שתמיד מאפשר יותר יצירתיות, אבל גם בגלל הסגנון המעניין שהוא נוקט.

כתב היד הזה, שחוקר את הנפש האנושית תחת השפעה של ניתוק מהמציאות, נכתב על ידי פגוע נפש. אדם שחווה פסיכוזה, מצב שבו הזיה מתערבבת במציאות, ועליו ואחריו הוא כותב. במידה מסוימת, גם מתוכו. זה ניכר בהחלט בכתיבה המבולבלת, במשפטים שחוזרים על עצמם, ובהערות של הכותב כלפי עצמו, שחודרות פתאום אל הטקסט. כמובן, הוא גם אישי מאוד, אפילו אינטימי. הטקסט הזה נותן לקורא לראות משהו שהוא לא רואה בדרך כלל. לא ספר על פסיכוזה, אלא ספר שמייצר הרגשה של פסיכוזה.

וזה בעיקר מה שאני מנסה לעשות בספרים שאני עורך, או כותב. לגרום לקורא לחוות עד כמה שאפשר. לגרום לו להפעיל יותר מאשר את חוש הראייה. כלומר, אם יש מידה של חוסר קוהרנטיות בטקסט, המטרה היא לשמור עליה עד כמה שניתן. אם הטקסט מבלבל, הוא אמור להישאר כזה.

כל זה, בתנאי שהוא קריא וברור מספיק על מנת שלא לייאש את הקורא. בקיצור, זה עניין של איזון בין הטירוף לבין שפיות הדעת. לדעתי הצלחתי. הספר הוא אוטוביוגרפי ומתאר את התנסויותיו האישיות של הכותב, שהפסיכוזה שלו התעוררה עקב שימוש ב-LSD. במהלך הכתיבה הוא מדבר על חוויות ילדות, על המשפחה, על הפסיכוזה ועל ההשלכות שלה. תוך כדי כך נגלית גם סביבתו של פגוע נפש: אילו תהליכים חברתיים הוא עובר ואיך מתייחסים אליו המשפחה מצד אחד והממסד מצד שני. זו אוטוביוגרפיה שהכל בה אמיתי, גם החזיונות והקולות, גם השיחות עם אלוהים.

השם שלו מתאר אותו היטב. זה לא ספר על פסיכוזה, או ביוגרפיה של אדם פגוע נפש. זה טקסט אנושי שמתאר עולם פנימי עשיר שמתנגש בעולם היומיום. זה דו"ח פסיכוזה.

לכשייצא, אודיע בדיוק איפה ואיך אפשר לקנות אותו.

הכל אבוד, סקירה

כשמדברים על ספרות ישראלית באמת נדמה שהכל אבוד, עד שנתקלים בספר "הכל אבוד" מאת דניאל בר. מדובר בספר קצר, קריא, וישראלי לפחות כמו במבה. וככה הוא גם נקרא. מהעמוד הראשון היה לי ברור שאני הולך ליהנות מהיצירה הזאת, שדואר ישראל טרח להספיג בגשמי יורה לפני שהביא אותה אליי. אחרי ייבוש של יממה מול מפזר חום, שנינו היינו מוכנים לטנגו.
"הכל אבוד מחזיק בתוכו אמירה מלוכדת על החיים בעשור השני של שנות האלפיים. על היכולת לחלום, על החיים ועל המוות, על ילדים שהם הורים והורים שהם ילדים, על בדידות, על נשים ונשיות." נכתב על גב הספר בצורה מדויקת להחריד. "הכל אבוד" במובן הזה הוא קצת כמו סיינפלד: הוא ספר על כלום והוא ספר על הכל. הניתוק והניכור הם מאפיינים מרכזיים של הספר.

הדמויות הן אנשים פשוטים שמדברים אלינו בקולם הפנימי ביותר. אנחנו כמעט לא יודעים עליהן דבר, מלבד העובדה שהן אנושיות במובהק. למשל, הבחירה של פטריות ברגליים או יריקה על חתולים כמאפיין מרכזי לשתי דמויות בסיפור "שלושה שכנים", הופכת מיד את האנשים חסרי השם והזהות, לאנשים בכל זאת. הקשר של הדמויות בספר עם אנשים אחרים, כמו גם עם הקורא, מאופיין בתסכול מחוסר היכולת לתקשר באמת. מעניין מה זה אומר עלינו בעידן הווטסאפ והפייסבוק…

הספר עצמו מורכב מ-12 סיפורים קצרים, שלמשפטים שלהם יש מבנה שירי כמעט. השפה יומיומית אך הניסוח והתחביר לא רגילים, דומים יותר לחשיבה מאשר לכתיבה. בכל זאת, זה לא זרם תודעה שבו הכל פורץ החוצה אלא דבר מאופק הרבה יותר. הרעיונות העולים מן המשפטים, פשוטים וקלים להבנה. אותם משפטים הולכים ומתגלגלים בצורה מבלבלת לעתים, שוב כמו רצף מחשבות שנושק לסוריאליזם, והם מה שיוצר את הסיפור. לכן אמרתי בהתחלה שמדובר בספר על כלום: נדמה שדניאל בר מבקשת לייצר תחושה אצל הקורא שלה, יותר מאשר היא מבקשת לייצר נראטיב עלילתי. הכתיבה החסכנית מזכירה את עזרא פאונד, ובשילוב עם הנושאים העולים בסיפורים, גם את בוקובסקי. מצד שני יש כאן פשטות וחוסר עמדה שהם לגמרי zen. בכל מקרה, דניאל בר נמצאת בחברה טובה.

לרעה ניתן לציין את השימוש העודף בפסיקים. ניכר שהוא מכוון ויחד עם זאת, לא ברורה משמעותו. את הפסיקים אפשר להעלים או להחליף בנקודה. כמות הפסיקים פשוט צורבת את העין. זה לא תורם לעובדה שהסיפורים מסודרים בפסקאות המתארות רצף לא בהכרח כרונולוגי. זה מוסיף לבלבול, ובלבול כידוע הוא חיובי רק אם הוא גורם לקורא לתהות על המשמעות מאחורי כל זה. בסיפור "רחמים" זה נעשה בצורה טובה. בסיפור הסוגר "פילאטיס" זה נעשה בצורה מוגזמת. אין לי זמן או מקום לנתח כאן כל סיפור ואני גם לא רוצה לעשות את זה, כי יש לי חיים, ולכן נתתי רק כמה דוגמאות. הסיפור הפותח, אגב, "הכל אבוד", קנה אותי מהרגע הראשון.

הספר יצא בהוצאת חבר לעט ובעריכה מוצלחת של יואב איתמר. לצורך ההוצאה הוקם פרוייקט גיוס המונים מוצלח. ככה השגתי את העותק שלי: תרמתי. אתם תיאלצו לחפש את הספר בחנויות. באמת. כדאי לכם.
או שתנסו דרך הוצאת חבר לעט, שנמצאת כאן.

15403200_1368271916518399_1471478769_n

העותק הרטוב שלי

מספר משוררים

כשהייתי בן שש עשרה רציתי להיות לורד ביירון
לנדוד ממקום למקום מוקסם מפראי הטבע ולמות
מתישהו בלי לחשוב על זה
אחר כך רציתי להיות ג'ק קרואק
ולכתוב במקצב חופשי את כל חיי על
הנשים הבקבוקים והמכוניות המהירות שבהם
בסוף לזכות בתהילה ולמות צעיר כמו משורר מן השורה
באירופה רציתי להיות ארתור רמבו הילד המוטרף
שברח מהחזיונות שלו בכל היבשת
ובסוף בסוף כשכבר איבדתי את החשק
ולא היה אכפת לי עוד משום דבר וכל מהלך חיי
עד כה נראה לי צפוי מראש ובלתי אפשרי
ודומה אולי לספרות זולה
אז כבר רציתי להיות בוקובסקי שאמר לי
לא להתאמץ ולא לנסות ואם זה לא בא
אז לא

ח' בכסלו תשע"ז

חובבי שירה

יש לי חברים חובבי שירה
ויש לי חברים שלא חובבים שירה
אני מעדיף את הסוג השני שאליו
גם אני משתייך
מנסה להימלט מכל המשקל הזה
שובר שורות בדרכי
בוכה על החרזנות הילדותית ש
חובבי השירה נמשכים אליה
ואני בכלל לא קורא שירה ואולי בגלל זה
אני

אבל את השיר הזה כתבתי אחרי שקראתי עזרא פאונד

ח' בכסלו תשע"ז

משהו קורה

הניידת שמאחוריי זינקה במהירות בלילה
הלכה ונצמדה לי לזנב ואני כבר מפחד שעשיתי
האורות מהבהבים כחול כחול והיא צופרת
זו לא משטרת התנועה הבנתי וזזתי לנתיב השני
כולם עשו כמוני והניידת כמו נחש בשדה חולפת
נעלמת אל החושך בהבזקי אורות כחולים

זו לא משטרת התנועה הבנתי וזה אומר
שמישהו אולי נשדד או נרצח ולא סתם
נסע במהירות גבוהה מדי לטעמו של שוטר
כלומר פשע מתבצע עכשיו ומישהו דיווח עליו
והניידת בבום אחד זינקה קדימה ונצמדה לי לזנב
אני נוסע עם זה ומחשבה באה אליי
ברגע זה קורה משהו בחיפה

ח׳ בכסלו תשע"ז

ההצעה הטובה ביותר

אני מציץ דרך חור המנעול אל חייך כשאת
לא מסתכלת מקווה לתפוס רגע של עצמאות
כמו איך את הולכת כשאיש לא רואה
מסתובבת יחפה בכל הבית ופותחת חלונות
מציירת את שארית היום שלך בקצה האצבעות

את ממציאה סיפורים ואני מומחה לציור
שביחד יכולים להקים עולם בחדר צר
ולחיות שם כשאיש לא רואה
להפוך לשמש וירח ואחר כך להחליף תפקידים
התגלגלנו זה בזו כשעוד היינו ילדים

ודרך חור המנעול הזה איש לא רואה
איך אני מסתובב לבד ומחכה ש
ואת מעבר לקיר מסתתרת משליכה אל האש זכרונות
תוצרת של חיים שהיו לנו פעם בקצות האצבעות

ה' בכסלו תשע"ז